יום שישי זה ה-יום.
נגמר השבוע עם כל החרא והבלאגנים ואז קורים שני דברים חשובים.
הראשון, נוהל שבת והשני ביקוריי הורים.
כל השבוע לא ממש יש זמן, רק בהתחלה לחדשים ההורים באים גם
באמצע שבוע.
אח"כ זה רק בשישי.
הם מגיעים בזוגות או לבד, יש בני זונות שגם חברה שלהם באה
איתם, חב"לז איך לכולם  יוצאות העיניים, כי בנות בקושי ורואים
כאן אז אם מגיעה מישהי שווה כל החבר'ה פוחתים עין, מעירים
הערות. בועז נראה לי כבר היה מעדיף שחברה שלו לא תבוא אחרי כל
מדורי הגהנום שהוא עובר כאן. היא שווה, כולם אומרים והחבר'ה
חרמנים, כבר אמרתי לא ? וכשיעל באה אז את כל ההורמונים הם
שוטפים עליה, או היו רוצים לשטוף אליה, רק שהם לא ממש יכולים.
שבוע שעבר, בשישי בלילה,אחרי שכולם הלכו ניר צעק לגיא, "תגיד
איך קוראים לחברה של בועז ??!" וגיא ענה לו, "קורעים לה ת'מנוש
!!!" חוץ מבועז כולנו נפלנו ברצפה. מזל שגל תפס את בועז אחרת
הוא לא היה משאיר מגיא אבן על אבן.
אז ככה, זה כבר נהיה אצלנו נוהל, יום שישי אחה"צ, לפני שנכנסת
שבת, קבלת הורים - פק"ל.
כמעט כולם מגיעים כל שבוע, לפעמים מישהו מחסיר, אבל משתדלים
שלא, או שרק אבא בא, או רק אמא. חברות לא באות כל שבוע, חוץ
מיעל, חברה של בועז, שמעדיף שתבוא קצת פחות.
כואב הלב על אלכס, הוא עלה לבד לארץ, חייל בודד, ההורים שלו
באים בקושי פעם בשנה, המדינה לא מממנת להם כלום, אז זה די יקר,
הם משתדלים לבוא פעם בשנה, ככה ביום העצמאות, אבל לא תמיד
יוצא. החבר'ה פה אבל ממש אחלה, "מיטב בנינו", ככה שלא נותנים
לאלכס להישאר לבד, תמיד יש מי שמזמין אותו להצטרף אליו ורוב
הפעמים אלכס מסרב, כי הוא לא ממש מרגיש שייך ולא רוצה להפריע
לאחרים.
באים ההורים, מספרים סיפורים, מה היה השבוע, מי התקשר, מי פגש
את מי, מי נוסע לאן, מי יוצא עם מי, הסיפורים הרגילים, עבודה,
בית, ריק להם, קצת חסר, מתגעגעים אתם יודעים איך זה כמו אצל
כולם. חלק מביאים חבילות דברים עניינים, חלק באים רק עם עצמם,
לא מביאים כלום, לא שזה משנה למישהו אף אחד לא שופט, אמרתי כבר
יש פה אחלה חבר'ה.
בסביבות חמש וחצי, שש לפני שנכנסת שבת כולם מתחילים להתפזר,
נותנים נשיקה קטנה, אומרים שלום, יש כאלו שחצי דמעה מדגדגת להם
את העין, האמהות מלטפות את האבן הקרה והאבות טופחים על המצבה
ומעיפים עוד עלה מהשיש ואנחנו נשארים לבד בחלקה, עד לשבוע
הבא.

מוקדש לגל ולשאר החיילים שכבר לא יצאו מלבנון.