כשהייתי סטודנט צעיר, ישבתי בהרצאה של פרופסור ציפורי, שהסביר
את העקרונות האווירודינמיים שיוצרים את כוחות העילוי של
מטוסים, וכל הזמן חשבתי רק על דבר אחד: מה גורם לאדם להיות
מומחה עולמי בעילוי של מטוסים? למקצוע כזה, כך החלטתי, לא
מגיעים במקרה. חייבת להיות סיבה טובה מדוע אדם יבחר להקדיש את
מיטב שנותיו ללימודים קשים ולמקצוע בלתי מתגמל וכל זאת בשביל
שיוכל להבין כיצד מטוסים מתרוממים באוויר. האם זה בגלל שיש לו
שאיפות כמוסות לעוף בעצמו יום אחד?

דמיינתי את פרופסור ציפורי בתור ילד קטן. ילד קטן שסגור בחדרו
בגלל עונש על מעשה קונדס שביצע, מביט לחלון ורואה ציפור. בטח
הייתה זו ציפור גדולה ויפה שעמדה על ענף ובשלב מסוים, פרשה
כנפיים ועפה ופרופסור ציפורי הילד ראה אותה חופשייה ורצה להיות
מסוגל אף הוא לברוח כך מחדרו ופשוט לעוף.

אני זוכר שרופא מומחה לחקר המוח סיפר לי פעם, שמה שהביא אותו
למקצוע, זה הרצון להבין את מהות האדם. אומנם, היום, אותו רופא
עוסק רק בניתוח גופות, אך עדיין הוא מרגיש שיש משהו בעבודה שלו
שמקרב את האנושות להבנה מלאה יותר על מהות החיים.

זיכרון זה הוביל אותי למחשבה, שיתכן שגם פרופסור ציפורי רצה
להבין את מהות האדם ואף הוא נרשם ללימודי רפואה ואת הציפור
מהחלון ואת המחשבה לעוף הוא שכח מהר מאוד. לבסוף, הוא למד
אווירודינמיקה רק בגלל שלא קיבלו אותו ללימודי רפואה. מחשבה זו
ברחה ממוחי מהר מאוד, כי לא יכולתי להעלות על דעתי שמומחה
עולמי כמו פרופסור ציפורי לא יתקבל ללימודי רפואה. יחד עם זאת,
הרעיון שפרופסור ציפורי נעשה פרופסור מומחה לעילוי של מטוסים
אך ורק בגלל ציפור אחת שאותה הוא ראה בתור ילד, הטריד אותי
מאוד ולכן גמרתי אומר בליבי לגשת אליו ולשאול אותו על כך מיד
בתום ההרצאה.

ובאמת, איך שנגמרה ההרצאה, קמתי מכיסאי וניגשתי לעבר הלוח, שם
עמד פרופסור ציפורי שענה לשאלה של איזה סטודנט אחד, שלא הבין
כיצד טייסים מצליחים לגרום למטוסים לטוס לכיוון שהם רוצים. ליד
הלוח עמדה גם סטודנטית אחת שהשם שלה היה מיכל והיא נגשה אלי
ושאלה אותי אם כבר אכלתי היום ארוחת צהרים. ברגע שהיא פתחה את
הפה שלה, מיד שכחתי את כל המחשבות המטרידות על ציפורים, בחירת
מקצוע ומהות החיים וזכרתי רק דבר אחד - שאני מאוד רעב.