היא הסתובבה על הצד שלה ונרדמה עם חיוך מרוצה. הילדה הכי
מושלמת שראיתי אי פעם, חושב לעצמי.
החיוך הזה בנה לי עולם באותו רגע. אחרי שלוש שעות, הגיע הזמן
שהיא תהיה מרוצה, חשבתי עם חיוך. נשקתי לה על המצח, כיסיתי
אותה וקמתי מצד מטתה.
בדרכי החוצה, ערמתי את ספרי הילדים שהקראתי לה במשך כל הערב
האחרון וסידרתי אותם.
מבט חטוף אחורה לראות שהיא ישנה, שהיא מחייכת, שטוב לה, וסגרתי
את הדלת עד לחצי, כמו שהיא אוהבת, נשאר מספיק אור, אבל יש
מספיק חושך כדי לישון בו. "חושך זה לילה", היא תמיד היתה אומרת
כשכיבו לה את האור.
מתיישב בסלון, מדליק את הטלויזיה בלי ווליום, מעביר בין
הערוצים, מגיע לערוצי המוזיקה האהובים שלי, אבל מה הם שווים
ללא הסאונד, חושב לעצמי ומחליט להמשיך להעביר ערוצים.
חדשות, פיגוע ירי, שני הרוגים, תפסו את המחבל. נושם עמוק
וממשיך להעביר.
הכעס והתיסכול מעפילים על חוש הבידור שלי, מכבה את הטלויזה
והולך למיטה.
בדרך, בודק פעם אחרונה שהיא בסדר.

אמא שלה במקום רחוק, מקום אפילו יותר רחוק ממה שאני הייתי בפעם
הקודמת. היא בצד השני של הגבול, סבא שלה מצד אמא היה מסביר לה
תמיד ואחרי זה מוסיף הערה שנונה, כדי לגרום לה לחייך.
אותו חיוך של אמא שלה. היא בת חמש, בת חמש ועדיין מחכה לאמא
שהיא לא ראתה.
האמא עזבה כשהיא נולדה, כמה שניות קודם אפילו, את אנה הוציאו
בניתוח קיסרי.

מאז, זה רק שנינו, שנינו וסבא שלה.
הוא גורם לה לצחוק תמיד, לא משנה עד כמה היא היתה עצובה, אחרי
כמה דקות איתו, היה לה תמיד חיוך של אושר והילה מסביבה.
כשהייתי צעיר יותר ועדין למדתי באוניברסיטה, הוא היה בא כל יום
לבית שלנו, מקריא לה סיפורים ומשחק איתה.
אני הייתי חוזר הביתה, הוא היה יושב בכיסא עם המשענת הגדולה
שהוא כל כך אהב והיא ישנה על חזהו, מכורבלת כולה, שניהם
ישנים.
הייתי מרים אותה ומכניס אותה למיטה, מכסה אותה ועושה את דרכי
מחוץ לחדר, ותמיד על סף היציאה היה בא אחרי קול קטן "אבא,
תסגור את הדלת קצת, לא עד הסוף, עד החצי". הייתי מחייך, "בסדר,
חמודה, אני אוהב אותך, לילה טוב". "לילה טוב, אבא", היא היתה
עונה ונרדמת בחזרה עם אותו חיוך.

עכשיו, יושב בחדר וחושב עליה, על הזמן שעובר, על החיים
שמתקצרים, מרגיש את הכאב בחזה עולה ועולה.
כל המחשבות שלי נתונות בה.

משב רוח קר, העיניים שלי מתערפלות לאור, רק עוד יום ראשון
בבוקר.