יום אחד אתה פתאום מבין.
זורק את עצמך אחורה, נותן לך להעיף מבט חטוף על ההספק שלך באי
אלו שנים של כלום.
מה היה לי עד עכשיו?
אני מנסה לחשוב על הנקודה שתוציא אותי מזה, על המשהו המיוחד
הזה, ששווה להישאר שפוי בשבילו.
אני לא מוצא.
אף אחד, אף פעם, לא מצא, לפחות לא בשבילי.
זה עצוב, כשאתה מגיע להבנה הזו, בשלב כה מאוחר של החיים.
אצל כל אחד זה אחרת, אבל אצלך זה שונה.
אתה, תחיה פחות.
אצלי, זה תמיד היה אחרת.
החיים, אהבה, מוות.
מצד אחד אני יודע הכל, מצד שני אף פעם לא ידעתי, אף לא אחד
מהם.
ועכשיו זה משתלט עליי.
אומרים לך, שהם יהיו שם בשבילך, שהם פה רק בשביל זה.
אומרים לך, ששווה להישאר רק עוד קצת, עוד מעט אתה תבין הכל.
אז אומרים לך.
"אור?" אני לוחש, "אתה פה?"
העלטה רק מעצימה את הפחד, אני זוחל על הרצפה הקרה, מנסה לשמור
על השפיות, מסביבי הכל שחור.
"אור?", אני לוחש שוב, אך השקט המקפיא הזה נשמר.
אני שומע רעש מוזר, רק שעוד לא מבין מאיפה.
אני שומע אותך.
"אור ?" אני שואל שוב, חש בפחד בקולי.
מתעורר בבהלה, זיעה קרה עוטפת את פניי, ומסביבי הכל שחור. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.