היא תמיד היתה ציפור שונה...
מצד אחד, היא אהבה את הקן שלה, אהבה גם את הסביבה, אבל מצד
שני, היא אהבה גם לבקר בצוקים אחרים, בעיקר בכאלו עם נוף...
נוף כזה, שגורם לחשוב...
לא היתה לה בעיה לעוף בשמים לבד, למרות שפחדה לעשות זאת...
לרוב חיפשה ציפור חברה שתבוא איתה...
אפילו שהיא אהבה את הלבד, היא לא היתה עפה לה לבד לצוק גבוה...
היא עוד לא מצאה כזה שהיא יכולה לסמוך עליו שישמור את כל
סודותיה...

היא הרגישה הכי חופשיה בשקט שלה, למרות שזה היה הרעש שהכי
הכאיב לאוזניה...
לפעמים, בזמן שעפה, היתה עוצמת עיניה ונהנת מהשקט... זה לא
שהיא התנתקה מהמציאות, היא היתה מודעת לזה שהעולם ממשיך
להסתובב ושהיא עפה באמצע השמים ושיש הרבה סכנה מסביב בשמים
לבד, אבל היא היתה חייבת את השקט שלה...
מצד אחד, היא היתה מודעת לאירוניה, שהשקט שהיא היתה צריכה כ"כ
מכלה אותה, היא היתה מודעת לסכנה שבהשתעבדות לדממה, אבל מצד
שני, היא יודעת שזה לא יקרה לה...
היא תמיד עירנית, תמיד בשליטה על עצמה, תמיד תבדוק את כנפיה
כראוי לפני שתצא לטיסה ארוכה, לעולם לא תפקיר את התפקיד שיצרה
לעצמה כציפור שעליה אפשר לסמוך...
ולפעמים, התפקיד הזה שיצרה לעצמה, הוא דרש ממנה ויתור על
כנפיה, היא היתה נותנת אותן למישהו אחר, שבדיוק היה צריך לעשות
טיסה דחופה... לא היה אכפת לה, היא הרגישה הכי מוגנת בעולם בקן
ולפעמים גם היתה יוצאת ממנו, אבל, כמובן, לא מתרחקת, כי אין לה
כנפיים, אבל עדין הרגישה בטוחה...
למרות הכל, היא ידעה שזה לא בסדר... שהיא מוותרת על הכנפיים
שלה בשביל אחרים... הרי הם כולם ציפורים, למה הם צריכים את
הכנפיים שלה דווקא? יש להם משלהם!
אבל ככה היא היתה... עוד מאז שהיתה גוזל, ככה עיצבה את חייה
ואת כנפיה, שיהיו ניתנות להעברה במקרה הצורך... אז איך תשנה
הרגלים עכשיו?! לא, היא לא יכולה... הם גם התרגלו לזה... למרות
שהיא בטוחה בזה, שיום אחד יבואו לבקש ממנה את הכנפיים, כמו
תמיד, ואז היא תתפרץ ותשבר...
ואז היא יודעת,
רק אז, היא פעם ראשונה תעוף בעיניים פקוחות, אבל בשקט נפשי,
בשמים מסוכנים, אבל בטוחה בעצמה,
לעבר צוק פרטי, רק שלה,
שישמור את כל סודיה.