הוא היה גרגיר קטן קטן קטן. ואני החזקתי אותו בידיים אחרי
שהשארת אותו אצלי והלכת. פשוט אמרת קחי ואני לקחתי. מתוך האמון
המלא שתמיד היה לי בך, פשוט הושטתי יד מול ידך המושטת. קחי.
לקחתי.
כולה גרגיר. ממש קטן. וככה הוא נשאר בזכרון שלך. אבל אצלי,
אצלי הוא גדל.  
היד שלי עוד הייתה קפוצה ובכלל לא ראיתי מה שמת בה. הסתכלתי על
הגב שלך מתרחק ואתה הסתובבת פתאום והפצעת אלי את החיוך המקסים
שלך, זה שאף פעם לא עמדתי בו, ונפנפת לי. אחר כך נעלמת לשנים
ארוכות. או לפחות כך זה נראה לי.
אחרי שנעלמת, התיישבתי על הספסל ופתחתי את היד לאט לאט. מעוצמת
ההפתעה, הגרגיר כמעט נפל לי על הרצפה. כולה גרגיר. ואני מיד
התאהבתי בו. הסתכלתי עליו והסתכלתי עליו והסתכלתי עליו. רציתי
לבלוע אותו עם העיניים.
ראיתי אותו גדל לאט לאט. דיברתי איתו ועודדתי אותו כשהיה לו
קשה. סיפרתי לו עליך רק דברים טובים. היו גם מאבקים ותקופות
קשות, כי ככה זה כשגדלים, אבל בסך הכל הייתה אהבה. הגרגיר שלך
נהיה חלק ממני ואני לא התכוונתי לתת לו ללכת לשום מקום.
כשכאב לי, אתה פתאום חזרת. אוהב כתמיד. ואהוב. על ידי שנינו.
הגרגיר ואני התגעגענו.
אתה הופתעת לראות שהוא כבר לא כזה גרגיר ואני התאפקתי לא לשאול
איפה היית כל הזמן הזה.

אחרי הרבה שנים, אני עוד יושבת לפעמים על אותו הספסל.
"אמא", הוא רץ אלי. "תעצמי עיניים". אני עוצמת. "תושיטי יד".
אני מחייכת. מתוך הביטחון המלא שיש לי בו, אני עוצמת עיניים
ומושיטה את היד.
"אל תפקחי את העיניים עד שאני אהיה חזרה בנדנדה". טוב.
אני פוקחת עיניים ומסתכלת עליו.
גרגיר.