"הדלת השנייה תוביל אותך ליציאה", אמר ג'יק בקול כמעט שבור.
עוד רגע והיה נדמה כאילו הוא יפרוץ בבכי. אבל לא, לא ג'יק החזק
והמאופק שלי. השיגעון המתוק שבדבר הפרידה ממנו רק התגבר, ואז,
כשהבטתי אל תוך עיניו החומות, זה היה כבר על סף השבירה.
למרות שלחבק אותו כבר היה מוכר לי, החיבוק הזה היה איך שהוא
שונה. הרגשתי את ליבו קרוב, אפילו קרוב מדי. זרועותיו החזקות
לא הרפו ממני, עבר הרבה זמן עד שהוא החל סוף סוף להרפות, אבל
לי נדמה היה שזה נמשך רק מספר שניות בודדות.
זו הייתה פרידה של ממש. זהו! זוהי הפרידה הסופית, בלי תירוצים
ובלי מעשיות. לפתע, נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו...
הוא חשב אותי לטירונית סנובית, שבטוחה שהיא יודעת הכל על
העולם. אני חשבתי אותו לאנטי חברתי, ביקורתי ופשיסטי, עם סמכות
מופרזת. אחרי כמה זמן שהכרנו בלית ברירה, כבר אפשר היה לקרוא
לנו אחים או אפילו יותר מזה - נאהבים.
ההתגנבויות למיטתו או להיפך הפכו לעניין של הרגל, מבטי האהבה
והקינאה ההדדים שמילאו את לבבותינו, היו לגלויים. חלקנו מן להט
שקט כזה, תשוקה שרק שנינו הבנו ויכולנו לבטא זה עם זו.
אבל עכשיו הכל נגמר.
"אתה יודע שאני חייבת ללכת", אמרתי כמעט בשקר, עם עיניים שהעצב
שקע בהן עמוק עמוק. ג'יק הסתכל בי, הסתכל בידיי שהיו בתוך
ידיו, חזר והסתכל בעיניי וענה בקול כמעט שלא נשמע: "את יודעת,
מהרגע הראשון שראיתי אותך, לבי היה שלך".
דמעה קטנה ושקופה נראתה גולשת לה על אחת מלחייו. לעולם לא אשכח
את הרגע הזה, איך עזבתי את הכל ובעיקר אותו.
אני זוכרת שהתחלתי ללכת לכיוון הדלת, לא הסתכלתי אחורה, אני
יודעת שאם הייתי מסתכלת אחורה, הייתי רואה גבר יפה תואר שבוכה
על האהבה שקמה והשאירה אותו לבד. הייתי רואה אותו ומשנה, קרוב
לוודאי, את דעתי.