הוא עמד במקלחת והתגלח. הרדיו בסלון השמיע שירים של בוקר.
ציפורים עליזות העירו אחת את השנייה. הוא משך את התער החדש
בעדינות על הלחי המוקצפת. ברדיו התחילו חדשות. הוא הנמיך את
זרם המים כדי להקשיב. שלושה אנשים נהרגו בתאונה על פסי הרכבת.
שר החוץ של צרפת מגיע לביקור. הוא מתח את עור הלחי ביד אחת
והעביר עלייה את הסכין בעדינות, רחש של שפשוף עדין נשמע כשהתער
החד ליטף את העור המחוספס. זהו, עכשיו נשאר לו לעשות את השפה
העליונה, שם הביצוע חייב להיות קפדני ומדויק בגלל נקודת החן
הקטנה שיושבת לו מתחת לאף. הוא התחיל במלאכה ואז שמע את הרדיו:
" ...המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר שמואל
אידלמן...הסכין החליקה מידו, חתכה חתך צורב בנקודת החן, ונשמטה
לתוך הכיור. הוא לא שם לבו לדם שהחל נוזל על פניו, יצא מהמקלחת
במהירות וניגש לעבר הרדיו. הוא הספיק לשמוע - " ...נראה
לאחרונה בתחנת האוטובוס של קו 73 לבוש מכנסי קורדרוי חומים
וחולצת פלנל משובצת, כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש לגשת
לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו..." מה לעזאזל הם מדברים, מה
פתאום נעדר, הוא פה, חי וקיים.
הוא חזר למקלחת, חיטט בארונית ומצא פלסטר. אחר כך שטף את פניו
היטב, חיטא את המקום הפצוע באלכוהול, והדביק את הפלסטר על
נקודת החן. אולי טעות בשם, אולי מישהו עם שם כמו שלו, אבל מה
לגבי הבגדים, מכנסי הקורדרוי החומים עוד זרוקים על הכסא, חולצת
הפלנל תלויה בארון, וגם האוטובוס הוא אותו האוטובוס, והתחנה
אותה תחנה, קו 73, שאתמול עמד וחיכה לו שעה ארוכה. אבל מי
הכריז עליו כנעדר, נעדר מאיפה?
הוא החליט לחכות לשעה עגולה ולשמוע שוב חדשות. בינתיים הסתובב
עצבני בבית. הוא טיגן לעצמו חביתה אבל לא אכל אותה. הוא ניסה
לקרוא בעיתון, אבל המילים לא אמרו לו כלום. אף פעם לא חשב ששעה
אחת יכולה להיות כה ארוכה, כה ריקה ומיותרת. הוא רצה להתקשר
למישהו ולספר לו על הדבר המוזר הזה שקרה אבל לא היה לו למי.
אפילו חתול ללטף לא היה לו, ופתאום רצה מאד שתהיה לו איזו חית
מחמד שתסתובב בבית. רוח קרירה נשבה פנימה מהחלונות הפתוחים
מדפדפת בדפי העיתון. הוא נשען לאחור והביט בתקרה. ככל שעבר
הזמן הוא החל להירגע, המילים ששמע ברדיו כבר לא הדהדו בראשו,
והיה לו קל יותר לשכנע את עצמו שלא שמע טוב, ששאריות קצף
הגילוח שבטח נשארו לו באוזן פגמו בשמיעתו. אבל בשעה שמונה פסקו
השירים. קולה של הקריינית סיפר שוב על ההרוגים במסילת הרכבת
ועל שר החוץ הצרפתי, ואחר כך, כמו מתוך חלום רע, הוא שמע אותה
מדקלמת - " ...המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר שמואל
אידלמן..."
הוא קפץ מהכורסא. אימה אחזה בו. כל גופו רעד כמו מפרש דוגית
בסופת טורנדו. אם לא היה שולח ידו ברגע האחרון ונאחז בפינת
השולחן היה ודאי נופל ארצה. לפתע צלצל הטלפון, צלצול חד,
מקפיא, מהדהד מקירות הבית. מי זה יכול להיות? הוא ניגש לאיטו
והרים את שפופרת הטלפון מקרב אותה בזהירות לאוזנו - הלו?  -
לחש כמעט בלי  קול. מהעבר השני אמר קול של גבר -  שלום, אפשר
לדבר עם נמרוד? - יש לך טעות, אין פה נמרוד. - אתה בטוח? - אמר
הקול. - כן אני בטוח -  קולו התרומם עד כדי צעקה-  פה גר שמואל
אידלמן. לא נמרוד ולא אף אחד אחר! הוא טרק את השפופרת בכוח.
ראשו היה סחרחר. הוא התנדנד כשפסע לעבר המטבח ומזג לעצמו כוס
של מים מהברז.
כשנרגע מעט גמלה בלבו החלטה. עליו ללכת לתחנת המשטרה ולדווח על
הטעות. בעיני רוחו ראה כוחות משטרה גדולים מלווים בכלבי גישוש
סורקים שדות רחבים ומחפשים אותו, המחשבה החרידה אותו. בסוף עוד
יאשימו אותו במחדל הזה וידרשו ממנו את כל הוצאות החיפוש
המיותר. עליו להזדרז ולהעמיד אותם על טעותם.
הוא לבש את מכנסי הקורדרוי החומים והיסס אם ללבוש את חולצת
הפלנל. שטויות, אמר לעצמו, אני שמואל אידלמן גם בלי חולצת
פלנל, ולבש חולצה לבנה נקייה. דמותו נשקפה מהמראה התלויה על
הקיר. הוא העביר יד בשערו. בשבועות האחרונים העלה הרבה במשקלו.
צמחה לו כרס קטנה. הכל בגלל שהתחיל לעבוד מהבית, חשב, ושום
התעמלות הוא לא עושה. הוא הולך והופך דומה לאביו. ההכרה בכך
הכתה בו בבת אחת. תמיד הטיף לאביו וגער בו על ההזנחה שהוא
מזניח את גופו, ועכשיו הוא בדיוק כמוהו. ככל שהעמיק להביט
בדמותו במראה הלכה דמותו והתפוגגה, מפנה את מקומה לדמותו של
אביו, שבועיים לפני שמת, בשערו הלבן, בצווארו הארוך המתוח,
בכתפיו הנפולות, ואז נגוזה גם בבואתו של אביו, ולרגע שום דבר
לא היה שם, והיה נדמה לו שהוא רואה חדר ריק מאדם משתקף במראה.
הוא התחלחל, הפנה את פניו, ויצא מן החדר.
הרחוב בו גר היה שוקק חנויות, וכבר בשעת הבוקר המוקדמת הזו
גדשו אנשים את המדרכות הצרות, ממלאים את האוויר בדיבוריהם
הקולניים. שמואל פילס את דרכו ביניהם כשהוא משתדל להימנע ממגע
מיותר או מהתחככות שלא לצורך. אבל זה היה בלתי אפשרי, כתפיים
נתקלו בו, רגליים דרכו עליו, מישהו אפילו הכתים את חולצתו
הלבנה בגלידה. הוא החליט לחמוק מהרחוב הראשי, ועל אף שזה האריך
לא מעט את דרכו, העדיף ללכת באחד הרחובות הצדדיים והשקטים, שם
הייתה המדרכה כולה שלו.
בפתחה של תחנת המשטרה עמדו שני שוטרים ושוחחו. אחד מהם, מבוגר
יותר מהשני, אמר - "אם לא מעלים לי את המשכורת עד יולי, הם לא
רואים אותי יותר". והצעיר אמר לו - "ככה זה. אם לא תראה להם
שאתה לא פראייר, הם יתעלמו ממך. אתה צריך לדרוש את מה שמגיע
לך. בשבילם אתה כלום, אוויר. עד שאתה עושה בעיות. רק אז פתאום
מקשיבים לך ". שמואל עלה לעברם במדרגות אבל הם לא פינו לו דרך
אלא המשיכו לדבר. סליחה - אמר שמואל. הבחור הצעיר זז מעט הצידה
בלי להסתכל בשמואל ואמר - ככה זה. אתה נותן את הנשמה שלך ומה
אתה מקבל? חרא, יריקה בפרצוף, זה מה שאתה מקבל ".
שמואל נכנס פנימה. על יד הדלפק בגבה אליו עמדה בחורה על עקבים
גבוהים, על כתפה תלוי תיק אדמדם, והיא מנופפת בידיה בזעם -
...אני רוצה שתבטלי עכשיו את הרפורט הזה..זה לא מעניין
אותי..לא רוצה למלא טפסים...תני לי לדבר עם המפקד פה...
שמואל ניגש וישב על אחד מספסלי העץ הריקים שעמדו צמוד לקיר.
תחנת המשטרה הייתה מכוערת להפליא. הקירות צבועים בצהוב מת.
הדלתות לבנות ומתקלפות. מנורות הניאון כיסו את הכל באור עכור
ומדכא. הוא הביט בשעונו, השעה הייתה עשר, רעב קל החל להציק לו.

הבחורה בנעלי העקב המשיכה לעמוד על יד הדלפק ולצעוק. הוא שמע
את השוטרת אומרת לה - גברת, אסור לצעוק פה, אני אדאג שיסלקו
אותך. אבל הבחורה לא נבהלה ולא הראתה שום סימן שהיא עומדת לסגת
- את לא עושה עלי שום רושם - אמרה - חבר שלי שוטר, וגם לפני
שנתיים יצאתי עם שוטר. לשוטרים יש זין קטן - אמרה בנעימה
מתגרה. ואז עזבה פתאום את הדלפק בהפגנתיות מנפנפת בשערה הארוך
- אתם עוד תשמעו ממני - אמרה ונעלי העקב הגבוהות שלה נוקשות את
דרכן החוצה.
שמואל המשיך עוד רגע לשבת על הספסל. עכשיו יכול היה לראות את
השוטרת שישבה מאחורי הדלפק. פנייה מצאו חן בעיניו. היו לה
שפתיים חמודות, מתוקות, ועיניים קטנות מכווצות, כאילו שמש בלתי
נראית סינורה אותה. היא לא הרימה אליו את מבטה אלא המשיכה
להתעסק באיזו ניירת שהייתה מונחת לפניה. הוא התקרב לעברה
בהיסוס, שוקל מה יאמר, ואיך יציג לפניה את העניין המוזר הזה
בלי שתחשוב אותו למטורף. גם כשעמד כבר מעל ראשה היא לא הביטה
בו. הוא אמר - שלום.
שלום - אמרה מתוך הניירות.
- אני רוצה לדווח על טעות. על אי הבנה.
- איזו אי הבנה?
- הכריזו עלי כנעדר. ואני פה, אני לא נעדר משום מקום.
- מי אמר שאתה נעדר?
- ברדיו, שמעתי בבוקר,בחדשות, פעמיים אמרו, שמואל אידלמן.
- אולי זה שמואל אידלמן אחר - אמרה השוטרת - אם זה לא אתה אז
אין לך מה לדאוג. תלך הביתה, תשתה כוס תה ותירגע.
- אולי תבדקי בכל זאת - התעקש שמואל - אמרו מכנסי קורדרוי
וחולצת פלנל. זה בדיוק מה שלבשתי אתמול. חבל על כספי הציבור
שהמשטרה מחפשת אחרי מישהו שבכלל לא צריך לחפש אחריו.
- אתה אל תדאג למשטרה - גערה בו - תאמין לי שהם יודעים מה הם
עושים. יש דברים שאתה לא יודע ולא מבין בהם. אם כל אחד יבוא
לפה ויתלונן בגלל משהו ששמע ברדיו... - אמרה בלי לסיים את
המשפט.

מישהו נדחף פתאום מאחורי שמואל, דוחק ראשו קדימה- סליחה, פה
מדווחים על גניבת רכב? השוטרת הרימה אליו מבט - כן. אבל תמתין
לתורך, אם לא אכפת לך - ושוב פנתה לשמואל בנימת התעניינות
מחודשת כאילו להצדיק את קיומו שם בראש התור - ..אז כמו שאמרתי
לך, שב בבית ותן למשטרה לעשות את העבודה שלה.
- אבל... - אמר שמואל.
מבטה של השוטרת הבהיר לו שאין טעם להמשיך לדבר. עיניה היפות
חלפו דרכו מביטות אל איזו נקודה עלומה מאחורי גבו, אוזניה שמעו
הכל מלבד את קולו, עבורה כבר לא היה שם אף אחד מול הדלפק והיא
קראה - כן. מי רצה לדווח על גניבת רכב?
שמואל עזב את תחנת המשטרה במפח נפש. זה גורלו של אזרח שאכפת
לו, חשב לעצמו. לרגע עלה בדעתו הרעיון להיכנס חזרה פנימה
ולהזמין את השוטרת החיננית לארוחת צהרים, להראות לה שהוא לא
שומר לה טינה, ולהוכיח לה שהוא אדם נורמלי לחלוטין, שהנסיבות
המוזרות הן שגרמו לו להתנהג כמו אחד שהשתבשה עליו דעתו. היא
מצאה חן בעיניו השוטרת. הוא לא עשה את זה. במקום זה החל לשוטט
ברחוב בחוסר טעם או מטרה. הוא שכח את הרעב שהתחיל להציק לו
קודם. רגליו הובילו אותו לגינה גדולה שמעולם לא היה בה קודם.
כלבים שיחקו שם על המדשאות הרחבות ואימהות עם ילדים התקבצו
בחבורות. הוא פסע על שביל האבנים האדומות עד שהגיע לספסל אחד
ריק והתיישב עליו. השמיים היו כהים ומכוסים פלומת עננים. רוח
סגרירית נשבה. טיפות כבדות של גשם החלו לנשור באיטיות. עלים
מצהיבים ניתקו מענפי העצים, הסתחררו, ונפלו ארצה. תנועה ערה
החלה להתגבש אצל האימהות, כולן אספו בחיפזון את ילדיהן ואת
חפציהן הפזורים, שמות של ילדים נצעקו בקול, עגלות נדחפו
בזריזות, ומהר מאד הלכה הגינה והתרוקנה, משאירה את שמואל לבדו
לשבת בגשם המתחזק. על השביל לידו עברה אמא אחת עם שני ילדיה,
ואחד מהם, ידו האחת בכפה של אמו, הצביע על שמואל - אמא, אמא,
תראי, מה יש לאיש הזה על הפרצוף? אמו משכה אותו משם בחוזקה -
בוא מהר, אני לא צריכה שתהיה חולה מהגשם הזה. שמואל נזכר
בפלסטר שדבוק לשפתו העליונה, כבר שכח ממנו לגמרי. הוא גישש
באצבעותיו אחרי הקצה, אחז בו, ומשך בחוזקה, תולש את הפלסטר.
אחר כך העביר את ידו על השפה, מתחת לאף, תחילה לא מצא כלום,
אבל אז נתקלה אצבעו בנקודת החן. היא הייתה שם, כרגיל, כמו
תמיד, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות.  
לבדו בגינה הגדולה, הגשם שוטף את בגדיו, מחלחל פנימה במורד
צווארו, חשב שמואל אידלמן שלא אכפת לו מכלום. רוצים - שיגידו
שהוא נעדר, שיחפשו אחריו. אדרבא, שיסתובבו עם הכלבים שלהם,
שיטיסו מסוקים, שיבזבזו כספי ציבור. הוא ימשיך ליהנות מהחיים,
עד כמה שאפשר. הוא פה, כאן ועכשיו, חלק מהעולם הזה, כמו העצים,
כמו המים, כמו הציפורים. ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו. הוא
לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא עצם את עיניו וחש במליחות
הטיפות הטופחות על פניו בקצב.
קולות דיבורים מעל לראשו העירו אותו. הגשם פסק. מעליו עמדו שני
השוטרים שראה קודם בתחנה. הצעיר אמר- מה יהיה עם ההומלסים
האלה, איך הם מגיעים למצב הזה?-
והמבוגר יותר ענה לו - כבוד עצמי, אין להם כבוד עצמי.
והצעיר אחז בכתפו של שמואל וטלטל אותה - אדוני, כדאי שתקום.
אסור לשכב פה.
שמואל, מטושטש עדיין מהשינה הטרופה שלכדה אותו בהפתעה, מלמל
בקול חלוש בלי לדעת מה הוא אומר - מצאתם אותי.. מצאתם אותי סוף
סוף. כל הכבוד..כל הכבוד...
מה הוא מקשקש? - תהה השוטר הצעיר. לא יודע. - אמר השני -
מטורף. הרחובות מלאים כאלה.
הם הקימו אותו על רגליו. שמואל, שקלט פתאום מה קורה אתו, התנער
מאחיזתם של השוטרים, התייצב בכוחות עצמו, ואמר - אני שמואל
אידלמן. אם אני לא טועה דיווחתם עלי כנעדר. אז הנה אני פה
לפניכם. אתם  יכולים לגעת בי אם אתם לא מאמינים..כן.. כן... -
הוא צחק בקול רם, משועשע מעצמו - ...אפשר להפסיק את החיפושים.
מצאתם אותי. מצאתם את שמואל אידלמן.
שני השוטרים הרצינו בבת אחת. המבוגר אמר - זה לא מצחיק. זה
בכלל לא מצחיק.
והצעיר הוסיף - זה לא נושא להתבדח עליו. אתה תמיד צוחק על
אנשים מתים?
מת? מה פתאום מת? קודם נעדר ועכשיו מת? מה אתם יצאתם לגמרי
מדעתכם?
- שמואל אידלמן מת - אמר הצעיר בקול חרישי - מצאנו את גופתו
הבוקר בנהר. הוא כבר מת שלושה ימים לפני שמצאנו אותו.
שמואל נשם נשימה עמוקה. הוא לא ידע להחליט אם אלו בשורות טובות
או רעות. אף פעם קודם לא נתקל באפשרות שמותו של מישהו יכול
להיות בשורה טובה. הוא הרגיש רע עם זה שהוא מרגיש טוב. הוא גם
הרגיש טוב עם זה שהוא קצת מרגיש רע.