3 בלילה, יומולדת,
מתחת לשיריון שלי
בליבת הקליפה הקשה
רק שקט גדול עצוב ומדכא חוגג קיום

ומנסים לשמח אותי חברים
באים, אנחנו יוצאים
אני עדיין אותו הדבר כשחוזרים.

אני בת 17 היום
אני לא אהיה יפה יותר
אני לא אהיה צעירה יותר
זהו, זה הכי טוב שיש,
זה הכל, כבר לא תבער בי חזק יותר האש.

אני בת 17 וחושך בחוץ ובפנים
ואני רואה תמונות אגו-מאניה שטחיות
שיא החיים,
והאידיוט מראה לי תמונות
שאני אשפוט אם גדלו לו השרירים.

ואני קרה מתמיד פתאום
וכל המחשבות והמילים שלי
הכל הפך ציני ומריר
כמו שאני שונאת לשמוע.
ריחמתי תמיד על אנשים כאלה,
תמיד חשבתי שהם נפלו עמוק ואין להם חזרה

הבנתי את הסיבה שבגללה פתאום
זה הריקנות וחוסר החשק והאכפתיות
והעבר האיום
הכל מוביל לאדישות ולחמימות קופאת מקור
הכל מוביל לסרקזם צונן כמו יללת האפלה וצרחת היום השחור
אבל מרמז רק על צורך בחום
ועל לב שפועם שם אמנם אך לבד ויתום

מגרעות של אחרים בעיני, הלילה נראים לי כנושא מעודד
בריחה מאלה שלי, וממצבי העגום
המצפון שלי מפחד,
אך השפתיים בלי פחד אומרות את כל האמת
אך כושר האבחנה והשיפוט שלי, זמנית פגום בהחלט
וליבי מתחרט אך הכאב בתוכי מתפרץ ומשתלט
וקולי נשמע חזק קשה ומהדהד

מדברת על בימבו בלונדינית
עם מסטיק נצחי בפה
אומרת שכשהיא מדברת אומרים עליה:
" לא נורא, לפחות עדיין יש לך תחת יפה"
כשלפני כן מעולם לא שפטתי אנשים
כנראה ששום טוב לא יישאר לי מהזמן חיים הזה.