מרכז כדור הארץ. שתיים בצהרים שעון לונדון (וגם ניו יורק).
מרכז כדור הארץ והכול רוחש. לבה, בלב הכדור.
אולם איני שומע דבר. רחשי ציפורים ביקשתי לשמוע אולם רק את
געשה של השנאה מציף החום.
מרכז כדור הארץ. קווי האוטובוס לכאן זה מכבר פסקו מלפעול. רחש
של ציפורים מצייצות או אולי זה ליבה האפרורי של השנאה. מותרות,
אני חושב. מותרות לעוף בשמיים כשכל הציפורים זה מכבר פסקו
מלצייץ. אולי הכרובים עפים עדיין. איך הם עפים עם כל הלבה
הדחוסה הזאת על הכנפיים?
מרכז כדור הארץ, אין אפילו רמזור שיכוון את התנועה. זרמי הלבה
צפים בכל הכיוונים ואין מי שיורה להם לעצור או להמשיך.
אני מסתכל באזימוט 23, בכיוון המשוער של תל אביב (של מעלה, כמו
שמישהי פעם אמרה). נדמה לי שיש זרם קלוש שמכוון לשם, כמעט בלתי
ניתן לזיהוי אבל קיים בכל זאת (כנראה). נטיפים של לבה שורפים
את כרובי המתכת ואין מנוס מלחפש מרחב מוגן בלב התופת של
(אנ)דנטה.
אז מה אם זה לא שנון, עונה הבזלת לעתיד. ממילא בזלת אוורירית,
סלעי גרניט נוקשים, גיר רכרוכי שמוצאו בחיים הקמלים, ומים, הם
אותו דבר בעצם.
------------

"אז ננסה שוב", זעקה חותמת הכשרות הבלתי נמנעת, הבלתי ניתנת
לסיפוק.
מרכז כדור הארץ ואלפיים מעלות, אבל הגומי הזה לא נמס. נטיפים
נוזליים מציפים את הקירות ובמרחק קורא תן, כי ככה זה אמור
להיות. אבל עדיין לא שומעים ציפורים.
"למה יללות איומות כן ואיזה ציוץ מעפן לא? למה נטיפים אדומים
ולבנים וזהב ניגר אין? למה אורגניזמים שורדים בלב המאפליה?"
למעשה לא היה צורך לסגור את המרכאות וגם לא לפתוח אותן, אבל זה
לא ממש משנה ללבה (כן, זאת הרותחת, כמו בקדרה וכמו בהרי הגעש
של פלה, שם מקריבים ילדים קורבן לאלים, אבל כבר הסכמנו שזה לא
משנה).
אז הנטיפים ממשיכים בשלהם, בלתי ניתנים למיגור על ידי
אוקיינוסים קפואים שמתאדים כמו הדמעות של קה-ספל. כן,
אוקיינוסים שלמים הוא הגיר ואפילו לא הפכו אותו לקדוש או משהו,
הוא לא היה צריך להפנות את הלחי השניה כדי לקבל בה סטירה, סטרו
לו בשתיהן ביחד.
אורגניזמים שורדים בלב השממה פשוט כי זה כך, כי הם לא שונים
מהסלע שעליו הם חיים, ולאיש לא אכפת מהם יותר מאשר אכפת למישהו
בקשר לגרניט, סו טו ספיק.
מרכז כדור הארץ הוא די שומם כמובן, ואין צורך להכביר מילים על
כך. שומר נפשו ירחק, אבל כמובן ששמירת הנפש היא צעד מגונה
בעולם של חגבים. קפוץ היום, מחר תנחת על סלע דומה ואולי יתמזל
מזלך ולטאה תאכל אותך מהר ויהיה זה מות גיבורים זוהר.
שלושים ושתיים אלף נשים מצפות לכל חגב שמת מותר גיבורים בידי
לטאה או גל גבוה משניים וחצי מטרים. זה חוק ותיק שנקבע עוד
בימי תחותמס, ולכן אין לערער עליו. שהרי קדושתו של תחותמס ושל
מוצא פיו נקבעה הרבה לפני כן. בסופו של דבר, אם כן, הלטאה היא
הזוכה הגדולה. איש אינו מבחין שהיא הנחילה תבוסה מרה לשוחרי
הביטחון האישי במרחק הזמן. היא משתלבת עם סביבתה ממש כמו
זיקית, והחום שמסביב אינו מפריע לה, שהרי יש לה דם קר. זה
נעים, דם קר בימות החום הקשים. זה מרטיב את הגרון ומרווה את
הצמאון, זה מקל על הכאב ויוצר כאב חדש במקומות חדשים, במרחק
הזמן. אנטרופיה הופכת למבוך קטלני שאין ממנו מוצא, שאת הכניסה
אליו כבר קשה לזכור, אבל זה נשמע מאוד מסנוור (שם בחוץ, כן).
ניתן לסכם ולומר שאומללות הן ארנבות הכפר במידה שאין לתארה,
אבל העובדה הזאת, הצלולה כשמש, איננה נגלית ללטאות שהתרגלו
לשמש כל כך. מסתורין אופף את ערפילי מחשבותיהן ואין מערערים
אחריהן שכן המחשבה היא אם כל חיזר.
ודי לחכימא ברמיזה.