ליוג'ין באהבה גדולה.

אני יושב בחדר שלי בדירה ששכרתי עם עופר לפני שבעה חודשים.
החדר נעול, עופר במילואים, ואני כאן מול 40 כדורי שינה מנסה
לחגוג את יום ההולדת ה-30 שלי.
נשבעתי לעצמי שאם עד גיל 30 אני לא מוצא את האושר, אני עושה
מעשה.
אני מסתכל על הכדורים והם מסתכלים עלי, כאילו אומרים לי:
"תגמור עם זה כבר", וכל החיים שלי פתאום רצים לי מול העיניים.

הקול שלי, הקול שלא התחלף מעולם, לו רק יכולתי להחליף אותו.

גיל 13, זה הגיל הנורמלי שלזכרים מתחלף הקול. מעכשיו הם לא סתם
"בנים" הם גברים, גברים עם קול של גברים, ורק לי הוא לא רצה
להתחלף.

"שלום אמא נמצאת?" - שואל הקול החטטן מצידו השני של הקו.
"לא היא עדיין לא חזרה מהעבודה, למסור לה משהו?" - עניתי אני.
"תמסרי לה שעדה התקשרה".

תמסרי לה? תמסרי לה? אני גבר לעזאזל אני גבר!

ואז התחלתי להרביץ.

אני? אני גבר אני! אני אכניס מכות לכל מי שיתקרב אלי, אני
הבריון החדש - הבריון עם הקול הדקיק, מי יתקרב אלי? אני אשבור
לו יד, רגל, מפרקת, אני אשבור כל מה שצריך כדי להיות גבר.

ואז התחלתי לעשן.

עישנתי הכול והרבה, וכמה שיותר חזק. למריאן פייטפול זה עזר אז
למה שלי זה לא יעזור.  

ואז התחלתי להתלבש זרוק.

לבשתי קרוע, לבשתי ישן, לבשתי מתרחב, לבשתי מוזר, לבשתי צועק.
אבל עדיין נשארתי אני - הבריון עם הקול הדקיק.

ובנות? מה עם בנות? מי תרצה אותי לעזאזל, אני מדמיין לי אותי
במיטה עם בחורה: "אני מת לשכב איתך" אני אומר לה בציפצופית, זה
נשמע כמו ילד שחרמן על הגננת שלו.

והנה אני, בן 30, נמצא על הקצה, בלי אהבה עם ג'ינסים קרועים
ושרירים שכבר לא פועלים, מנסה לחשוב לאן מכאן.

מכניס למערכת את הזמר ששר בציפצופית. הצליח לא רע הדאור הזה...
אני חושב לעצמי.


שוב אני מסתכל עליהם, כבר מתחיל לחשוב שאולי לא.