אור נולד עם פתק החלפה.
הוריו סיפרו לו זאת כשהיה בכיתה ד'. זו הייתה בכלל פליטת פה של
אימו, לאחר שחזר הביתה מאוחר, מלוכלך כהרגלו, משעות ממושכות של
משחק באתר בנייה סמוך לבית הספר.
"אתה רוצה שאני אחליף אותך, הא? זה מה שאתה רוצה? אתה רואה את
זה?!" צעקה צילה ונופפה בידה פתק. "זה הפחד הכי גדול שלך! זה
מה שייתן לי להחליף אותך עם תעצבן אותי עוד פעם!"
אור פרץ בבכי ורץ לחדרו. בערב, כששאול, אביו של אור, חזר
הביתה, נכנסו צילה והוא לחדרו של אור והסבירו לו את הסיפור
כולו. על הפתק שהיה מוצמד לראשו בעת הלידה, בצמוד לתעודת
האחריות.
"חשוב שתדע, אור, אמא ואני אוהבים אותך, אבל במידה וזה ישתנה,
ישנה תמיד האפשרות..."
אני שמעתי מאור את הסיפור ביום שלמחרת, בהפסקה הגדולה. לפני
שסיפר, השביע אותי בשבועת דם שלא אחשוף פרטים מהשיחה למך שארית
חיי. מאז אותו היום, אור הפך לילד הכי זהיר ואחראי - חלומה של
כל אם יהודייה. תמיד הכין שיעורים, לא התחצף למורים ומבוגרים,
ולמד למבחנים כמו שאף ילד לא למד מעולם. ההורים שלי ושל חברי
הקפידו להזכיר לנו כל יום, שאור ילד טוב וממושמע, וכמה חבל
שאנחנו לא יותר כמוהו. כיוון שמלבדי אף אחד מהילדים לא ידע על
סודו של אור, בסוף כיתה ה' כבר לא נותרו לאור חברים מלבדי.
אור המשיך בהתנהגות המופת שלו גם לאורך לימודינו בחטיבה.
כשאנחנו היינו הולכים להופעות של חקייני הגראנג' המקומיים
בבימת הנוער, אור ישב בבית והכין עבודת שורשים, או שיעורים
במתימטיקה, או פשוט עזר לזקנות לחצות כבישים ברחבי העיר. אור
עשה הכל כדי להחזיק בעמדתו כילד המוצלח ביותר.
כשהגענו לתיכון אור כבר היה, ללא ספק, המתבגר הממורמר ביותר
בתולדות רחובות. אנחנו היינו יוצאים כל יומיים, דופקים את הראש
עם טקילה זולה ומהולה במועדונים המקומיים. אור היה אוכל ארוחות
ערב משפחתיות. אנחנו היינו מבריזים לעשן סיגריות בגן הסמוך,
אור היה לומד ורושם כל מילה. כמובן שהבנתם בינתיים שאור כבר לא
היה מרוצה מהסידור הנוכחי. בגרות מוגברת בחמישה מקצועות לא
עושה טוב לאנשים. אור היה מבלה את זמנו בסביבות נטולות ריח
סיגריות ואלכוהול, מתוך פחד מהוריו.
יום שישי אחד ויתרתי על מסיבה לטובת ערב עם אור. נהגתי לעשות
זאת מדי חודש-חודשיים. ישבנו בגן שמול בית הספר, החלפנו חוויות
שליליות מהסרט שזה עתה ראינו. לפתע אור פנה אלי בארשת פנים
רצינית.
"תביא סיגריה" הוא אמר
בהיתי לעברו למשך מספר שניות, ופרצתי בצחוק.
אתה מביא לי או לא?" הוא רטן.
הסתכלתי שוב לעברו של אור במבט חוקר. הבן אדם היה רציני.
"כן, בטח, אבל מה עם הפתק? כבר לא מפחיד אותך שיחליפו אותך?"
שאלתי.
"לי כבר אין מה להפסיד," הוא אמר. "אתה מבין, החיים שלי לא
ייגמרו עכשיו. החיים שלי נגמרו כבר מזמן. כיתה ד', ליתר דיוק.
מאז שום דבר לא הביא לי סיפוק. מאז, אני כבר לא חי חיים בשביל
עצמי, אלא בשביל אחרים. אם כבר נלך גם ככה, אני מעדיף שביומי
האחרון אעשה משהו בשביל עצמי."
"לא יותר קל לחכות שהם ימותו?"שאלתי בציניות.
"אין סיכוי שאני עובר עוד יום כבובה."
הדלקתי שתי סיגריות בפי והעברתי לו אחת מהן.
ידעתי שלא אראה אותו יותר.
ביום ראשון לאחר מכן אור לא הגיע לבית הספר. שבוע אחר כך הגיעה
תלמידה חדשה, יעל שמה. את אור לא ראיתי יותר. יעל ואני נהיינו
חברים שבועיים אחרי שהגיעה. היא הייתה נחמדה, אבל נפרדנו. היא
כל הזמן הציקה לי שאפסיק לעשן. |
