אתה עומד לבדך. אתה יכול לראות את הפסגה מתנשאת ממרחק מיליארדי
קילומטרים ממך, על פני גבעות בדולח שבירות מזוקקות. אין אף אחד
שיכול לעזור לך עכשיו, אף אחד שמסוגל לשמוע את זעקתך. נותרת
בגפך, באמצע שומקום. לא בקצה כדור הארץ, לא בקצה שביל החלב, לא
בקצה היקום.
מקום שלא קיים. אף צלע אנוש לא תדרוך כאן מלבד כף רגלך. אתה
מביט למטה בחשש, אולי גם היא כבר איננה. אולי גם היא נמוגה כמו
כל שאר ההדמיה המעייפת. הדמיה כבדה שסחבת במשך כל כך הרבה
שנים... אך כמה בדיוק? כבר אינך זוכר. הספרות הפכו כאן לחסרי
משמעות. כשאתה סוקר את סביבתך, הכל לבן. אור לבן בוהק
ואינסופי, אור שמכסה הכל ,אור שהוא גם חושך, אור שהוא הכל. הכל
מלבדך. בעצם, אתה מהרהר לעצמך, במחשבה שנייה, (אם בכלל נותר לה
כוח לגבור על זו שהיתה לפניה) אתה גם חלק מן הלבן. הוא זקוק לך
בשביל להתקיים. אם אתה לא היית כאן ברגע זה, לא היה דבר. אז
אתה בכל זאת לא בשום מקום. כי אם היית בשום מקום לא היית, וזה
לא ייתכן. לעולם לא ייתכן שלא תהיה. וגם לא אפשרי שלא היית, כי
הרי תמיד היה משהו. אז אחרי הכל, אולי באמת המקום הזה קיים,
פשוט רק בתוכך. ואתה די נחשב. הדבר היחיד שנחשב. אתה מתחיל
לתהות איך הגעת לכאן. האם מתת? לא, ללא ספק, אתה עדיין פה. אבל
אולי פה זה המקום שכולם קוראים לו מוות. כמה טיפשי, הרי מוות
משמעו סוף, ואילו כעת אתה מבין שאתה נמצא בהתחלה. איך אתה מבין
את זה? אתה שוב תוהה. כאילו שידעת את זה כל חייך, אבל סירבת
לפקוח את עינייך. אתה מושיט אליהן את ידך, אולי גם הן כבר
אינן. אולי גם הן נמוגו כמו כל שאר ההדמיה המעייפת. למרות שהיו
בה, בהדמיה הזו, כמה רגעים נפלאים, והזכרונות שוב סוחפים...
רגע, אתה עוצר את עצמך, על מה אתה בכלל מדבר? חיית בתוך
הזכרונות. והם תמיד היו רק זכרונות. כל החיים שלך לא חווית
באמת ולו דבר אחד. פתאום, כשאתה רואה את ההכל ניצב לפנייך
(ומאחורייך ומצדדיך ובתוכך, ובעצם אתה מכיל בתוכך את כל
הצדדים) האמת מתגלה. האמת הכה פשוטה, האמת היפיפיה. האמת שתמיד
היתה שם, בך. ואתה, משום מה, מסיבות לא מובנות לא שלחת אליה את
זרועותיך החמות. היית עסוק מידי. עסוק? כיצד אפשר להיות עסוק
בדבר מלבד האמת? היית עסוק בלא לגלות אותה. בלא להושיט לה את
ידך. עשית את כל מאמציך שחלילה לא תצוץ ולו לשניה אחת, וכיסית
אותה במרבד הפחדים שלך. כל החיים שלך ברחת מעצמך. ועכשיו אתה
מבין כמה מגוחך היה הכל. ועדיין מגוחך. זה מה שכל כך מצחיק
אותך עכשיו - הכל כל כך מגוחך ולא הגיוני, שאתה יכול פשוט
להתפוצץ מרוב זרמי האנרגיה הגועשים העצומים, שחילחלו בך תמיד
מבלי ששמת לב.
אתה הכל. הכל שהוא כאוס מופתי, המוליד את האמת, המולידה את
הסדר המושלם.
כל דבר שהתרחש, מתרחש ויתרחש, מתרחש כאן ועכשיו, בסדר המושלם
ביותר, שאי פעם ידעת, שאי פעם ידעה המציאות.

                      Out of chaos comes order