(חייל שוכב מדמם וצועק)
חייל: עזרה, עזרה! מהר, פצוע! מישהו...עזרה, פצוע! איפה
אתם?(עיתונאי א' עובר שם) איש! איש טוב, באת להציל אותי. סיכנת
את חייך כדי להציל אותי! קח אותי לרופא, לפני שהזמן ייגמר.
עיתונאי א': (לא מבין מה החייל רוצה ממנו) סליחה?
חייל: באת להציל אותי!(פאוזה) נכון?
עיתונאי א': ממה?
חייל: (מראה לו את הפצע המדמם) נחש...
עיתונאי א': אהה...(סוף-סוף קולט) אז אתה עומד למות?
חייל: מה פתאום? אתה תציל אותי...(פאוזה) אתה תציל אותי???
עיתונאי א': כן, כן, אח"כ. רק קודם תן לי לצלם פה ופה ופה(מצלם
במקומות שונים את פצעו של החייל) איך אמרת שקוראים לך?
חייל: לא אמרתי.
עיתונאי א': נו, ברור שלא אמרת. איך קוראים לך?
חייל: חיים.
עיתונאי א': (מתפקע מצחוק) נראה שלא נשאר לך הרבה חיים(צוחק
שוב, החייל המום) הבנת, חיים כמו חיים. ( החייל מביט בעיתונאי
א' בתימהון) מה יש לך להגיד לכבוד מותך?
חייל: אני רוצה לחיות.
עיתונאי א': האם מותך למעשה מוכיח את הצורך בשלום?
חייל: אני לא מת.
(עיתונאי ב' מגיע)
עיתונאי ב': מישהו מת...מי? אתה?(שואל את עיתונאי א')
עיתונאי א': הוא.
חייל: אני לא מת!
עיתונאי ב': (לחייל) האם אתה מת למען ארצנו?
עיתונאי א': הי, תמצא לך הרוג אחר, הוא שלי! אני כותב על
מותו.
חייל: אני לא מת.
עיתונאי א': לא מת, לא מת...אולי כבר תגיד משהו עם
משמעות.(בנוסטלגיה)אח, פעם היו הרוגים עם סטייל.
עיתונאי ב': איפה טרומפלדור כשצריך אותו?(החייל מחרחר) הו,
סוף-סוף אתה נזכר. כבר כמעט הגיע הדד ליין לסגירת העיתון.
עיתונאי א': (נזכר בהיסטריה) דד ליין! (מביט בשעון בחלחלה,
פאוזה) טוב, אין ברירה...
חייל: (נפחד) מה אין ברירה?
עיתונאי ב': חייבים לקצר תהליכים(שני העיתונאים יורים ביחד
בחייל שנפטר מייד)
(פאוזה של עצב)
עיתונאי א': עצוב אה.
עיתונאי ב': (ביגון גדול הרבה יותר) למה? למה? למה אלוהים בוחר
אליו דווקא את הטובים ביותר? איך נוכל לחיות כשענן מותו מרחף
עלינו כצל כה כבד?
עיתונאי א': (בפאתוס על רקע מוסיקה סוחטת דמעות) אל ייאוש,
ידידי. עלינו רק לזכור שרק בזכות ההולכים אנו יכולים עוד לקיים
מדינה לתפארת החזון הציוני, לכן יום הזיכרון כה קרוב ליום
העצמאות ולכן אנו כאן על מנת להזכיר את הנופלים כדי שאיש לא
יוכל לשכוח(העיתונאים מתחבקים).
עיתונאי ב': עוד חלל נפל היום בעזה.
שניהם ביחד: (רושמים בקדרות, ואומרים את רישומיהם) במותו ציווה
לנו את החיים.