ילדה אחת קטנה,
מאז שהיא זוכרת את עצמה,
ביקשה אהבה.
זה כל מה שהיא רצתה כל חייה.
וכל מה שהיא חשבה עליו הוא לבלות את היום הכי מיוחד בשבילה
בשנה, יום האהבה - עם אהובה.
כשהגיע יום האהבה, והיא הייתה כבר גדולה, החבר שלה לא היה
בסביבה,
ועיניה דלפו יותר מתמיד והכאב נעשה יותר חזק מתמיד.
היא הרגישה כאילו חרב עוברת דרך ליבה, ולצערה היא רק מדממת,
גוססת מבפנים.
ולמה הגיע דווקא לה, להשאר בודדה ביום הכי חשוב לה בשנה...
האם באמת הייתה בודדה באותו יום, או שפשוט קיוותה למשהו מיוחד
שלא הגיע?
האם לעד ישאר הזכרון של ילדה קטנה, על נדנדה, בוכה על מר
גורלה? והאם באמת גורלה כל-כך מר? יש לה אהוב, היא איננה
בודדה,
הוא אוהב אותה.
האם הבדידות, היא בעצם בנשמתה?