"תשמע אחשלי הייתה מסיבה פצצות...", לפני שרועי הספיק לסיים את
המשפט הוא התמוטט והתרסק בחוזקה על המדרכה, הדבר לא היה מפליא
בהתחשב בכמויות העצומות של האלכוהול והסמים אותם הוא צרך.
רועי התעורר לגלות שהוא קבור בתוך הר של פחיות קרלסברג ריקות,
המום והזוי הוא חשב שהוא חולם. לקח לו זמן לפקוח את העיניים
וגם אז הוא עדיין לא האמין למראה עיניו. הוא עצם את עיניו שנית
וניסה לגרש מראשו את ההזיה הדמונית שתקפה אותו. "ינעל ראבק
רועי קח תעצמך בידיים" הוא צעק לעצמו. אחרי כמה שניות הוא פקח
את עיניו שנית ולהפתעתו הרבה גילה שפחיות הקרלסברג לא נעלמו,
אדרבה הוא כעת הבחין שמלבד פחיות קרלסברג שכבו להן שם בנעימים
גם פחיות טובורג, הייניקן ועוד סוגים שונים ומשונים של פחיות
בירה למינהן שהוא אפילו לא הכיר. הוא ניסה להרגע ולא לאבד את
העשתונות, הוא אימץ את מחשבתו עד למקסימום אולם הוא התקשה
להתרכז בגלל כאב הראש האיום שתקף אותו.
ברגעים כאלה רועי ידע שהדבר היחיד שיכול להציל אותו הוא קצת
תושיה וקור רוח, תושיה הוא ידע שהוא לא יצליח לגייס אבל קור
רוח זה לא בעיה, כל מה שצריך זה סיגריה והוא מסודר. הוא התקשה
להתנועע בינות כל פחיות הבירה אולם בסופו של דבר הוא הצליח
להוציא את חפיסת הסיגריות ותקע אחת מהן בפיו. הוא החל לחפש אחר
המצית, הוא פשפש בכיס אחד ולאחר מכן בשני אולם העלה חרס בידיו,
הוא חזר על הפעולה שוב ושוב אבל לא היה שם שום מצית.
יש משהו שחייבים לדעת על המצית של רועי, הזיפו הכסופה עם ציור
של מרלין מונרו, נכון שהיו לו עוד שלושים מצתים כאלה בבית אבל
את האהבה של רועי לזיפו שלו לא ניתן לתאר במילים, לא הייתם
תופסים את רועי בלי הזיפו שלו בחיים, הוא אפילו נתן לה שם,
מרלין. כמו תאומים סיאמיים שהופרדו בלידתם ונפגשו שנית בחנות
המזכרות בדיזינגוף סנטר לפני 5 שנים. לכן אתם יכולים לתאר
לעצמכם עד כמה רועי היה בהלם כאשר גילה שהמצית לא עליו, הוא
חיפש שוב ושוב בכל הכיסים אבל עוד פעם העלה חרס בידו.
"אחשלי אתה שומע?" צעק רועי לתוך הפלאפון, "הלו אחי אתה איתי?"
הוא חזר עוד פעם.
"כן רועי, מה נסגר איתך?" ענה לו קול צרוד מצדו השני של הקו.
"אחי אני בסרטים רצח, אני לא מוצא את מרלין, אהה כן ואני קבור
מתחת לערימה של פחיות בירה."
"וואלה אחי שומעים אותך חרא, לא מבין מילה ממה שאתה אומר"
"הלו? הלו? סעמק.."
כאלה שיחות רועי ניהל עם 3 חבר'ה, זה לא הוביל אותו רחוק,
כנראה שהפחיות חסמו את הקליטה.
כבר 6 בבוקר ורועי עדיין קבור מתחת לפחיות, לפעמים נראה לו שהן
זזות קצת, או שאולי משהו בפנים זז, הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה
הכל בראש שלו. הזמן עובר לו, חולפות להן שנים, אבל כשרועי
מסתכל בפלאפון לראות מה השעה הוא קולט שעכשיו רק 6:01. הוא
מתחיל לתהות איך בכלל הוא נקבר מתחת לכל הפחיות האלו וכמה זמן
הוא שם בעצם.
ניסיון אחרון.
"הלו, מאמי, את שומעת אותי? הלו?" רועי כבר מותש, הזוי הוא היה
עוד מקודם. "מאמי הלו?". בתור ניסיון אחרון הוא ניסה להתקשר
למורן, אולי היא תוכל לעזור.
"רועי זה אתה?" סוף סוף היא ענתה, זאת בדיוק הסיבה שהוא אהב
אותה, היא תמיד ענתה זמן.
"כן מאמי זה אני, אני חייב עזרה, אני בסרט של החיים שלי." הוא
מפסיק לשניה, "מאמי את איתי?"
"רועי אתה יודע מה השעה?! סעמק איתך! אני עובדת מחר! מה קרה לך
עכשיו?"
מורן נסערת ובצדק, היא כבר שנה איתו וכל הזמן יש לה רק בעיות
ממנו. כל הזמן משתכר ומתמסטל, מסבך את עצמו ואותה בכל מיני
בעיות ואם זה לא מספיק הוא כל הזמן מזדיין עם החברות הכי טובות
שלה. למרות כל החרא היא עדיין אהבה אותו, והסקס היה מדהים.
"תשמעי מאמי אני איבדתי את מרילין, כבר שעה אני מחפש אותה ולא
מצליח למצוא." הוא מתבכיין.
מורן מאמצת את כל כוחותיה על מנת להרגיע אותו, פונה אליו בקול
הכי חמוד שהיא יכלה לסגל לעצמה "מתוק שלי, איפה אתה?"
"תראי מאמי אין לי מושג איפה אני אבל אני קבור מתחת להר של
פחיות בירה ריקות..." היא לא נתנה לו לסיים את המשפט וניתקה לו
בפנים, כי כמה חרא כבר אפשר לאכול מבנאדם, למרות כל האהבה יש
מאמצים שלא ניתן לעשות ויש חלקים מעצמך שאי אפשר לתת. מיום
ליום החרא נהיה מר יותר ומסריח יותר ומורן חלתה והתחילה להקיא,
באותו הרגע כבר נמאס לה לבלוע.
בראש שלו הוא היה על חוף הים, מוקדם בבוקר, יושב על החול שעוד
לא הספיק להתחמם מביט אל עבר הים שמסרב להיגמר. בהתחלה הוא
יושב שם עם מורן מחזיק לה את היד ואח"כ כבר לא, אח"כ הוא יושב
שם לבד עם המחשבות שלו מפריח אותן לכל כיוון. המחשבות שפורחות
לא חוזרות הן עוד והוא נותר מיותם עם מחשבה אחת בראשו, בודדה
וחלושה. הוא פותח את פיו ואומר לעצמו "מעניין מה היה קורה אם
במקום מי המלח המגעילים של הים היו שופכים לשם בירה, איפה היו
שמים את כל הפחיות הריקות?"