על כנפי שדים

"היה לי קשה להתרכז; הנשימה כאבה לי כשהריאות שלי קפאו
מהאוויר המתכתי, והרגליים שלי נשאו אותי בקושי... לפחות לא ירד
עלי שלג כאשר זוג כנפיים שהגיע משום מקום כיסה אותי בעדינות.
למען האמת, לא ידעתי באמת מה אני עושה - אבל כל הסיוט הזה לא
יסתיים עד שאני לא אסיים את הסיפור הזה.
לעזאזל, היום אני מצטער שלא קראתי יותר סיפורי בלהות"

הסופה הכתבה במלוא עוזה לפני בוא הבוקר - השחר נראה רחוק כמו
הכוכבים הקלושים שכנראה זרחו דרך השחור המדכא שמילא את השמיים,
גורם לתקווה להיראות שחוקה.
לקלרנס עבר לילה רע באמת והוא לא הלך להשתפר בזמן הקרוב, אבל
כבר לא היה אכפת לו. הוא אימץ את כוחו של הלב הקר, הסופה בחוץ
הביאה את חושיו לקהות ואת תוכו לקיפאון.
עכשיו זה כבר לא היה משנה, המוות של סיוון היה עקצוץ מרגיז
בפינת הלב שהתעלם ממנו בכוח - העובדה שהרג שלושה אנשים בדם קר
ואפילו לא טרח להביט בגופתם פעמיים מעבר לחיפוש הרמזים הייתה
משב של קור על פני משטח הפלדה שעשה מנפשו והכפור שצבט את פנים
ליבו נעלם בתוך כאב השאיפה והנשיפה של אפלת האוויר.
הוא הניע את עצמו הלאה, הכעס, הזעם ומעליהם תחושת חוסר האונים
המדכאת היו דקירות קטנות, עמומות בצדי תודעתו כאשר התקדם הלאה,
המטרה שלו הייתה חקוקה עמוק אי שם בתודעה שלו - כל הזרמים
המתפתלים של האנרגיה הלא-ארצית שממנה נבעו הכנפיים שלו התרסקו
מכל מקום שהוא פנה אליו, זורמים בכיוון אחיד, והוא פשוט עקב
אחריהם, מסוכך על עצמו בכנפיים שאיש לא רואה מהעולם כולו.
עוטה עצמו בקרח שאיש לא יכול להמס.

הוא עבר דרך אנשים, צועד ברחובות האפלים של סופת הלילה, מקשיב
לרעש של הסופה ושל האנשים מסביב, העולם נראה כאילו הוא זורם
לאט יותר סביב, כמו דבש בתוך צנצנת, הרכבת התחתית נראתה כמו
לוע פעור של חשכה בתוך עיוורון הצבעים, והוא ירד אליה, כאשר
סירנות מרוחקות של משטרה מצלצלות בירכתי חושיו, מהדהדות
ומזהירות מפני דבר שכבר לא פחד ממנו, האורות האדומים-כחולים
הבהבו בראייתו כאשר הקולות עומעמו והוחלשו עד כדי כך שכבר לא
הבחין בהם.
הוא נכנס לרכבת התחתית, כל הכיוונים הובילו לשם, לא היה הרבה
על מה לחשוב - המוח שלו היה ריק כמו המשמעות של האוויר
מסביבו... משהו נוסף בפנים מת, היה קשה לקבוע בדיוק מה.

"הרבה אנשים מחפשים את המשמעות לחיים ואת התפקיד הספציפי שלהם
בעולם ובקיום בכלל. אם יש סיבה כזאת, הרי שאלו שמוצאים אותה
לרוב מגלים שבכל התיאוריות המזרחיות-רוחניות האלו יש בעיקר
הרבה בולשיט ומעט מאוד עקרונות מציאותיים - אבל לפעמים, אנשים
באמת מוצאים את התפקיד שלהם.
האנשים האלו לעיתים קרובות משתגעים, או מחפשים נקמה באלו שנתנו
להם את המטרה הזאת, אני שייך לסוג השני, אם כי אני מרגיש שאני
פוסח על שני הסעיפים"

לא היה טעם לנסות לראות משהו, הקירות היו מטונפים בזוהמת
רחובות, פוסטרים בלויים ושאר גראפיטי מכוערים שחבורות צעירים
שלא באמת ידעו מה הם רוצים מהחיים שלהם עשו כי זה נראה להם כמו
הצעד הנכון להוכיח מחאה או עליונות על מישהו אחר - התוצאה
הייתה בליל נוראי של צבעים וגווני אפור רקובים.
המדרגות והשומר שבפתח הרכבת לא היו במצב טוב בהרבה, אבל לפחות
הם היו נקיים יחסית, רק יחסית.
האוויר היה מעופש כמו הקירות, למעשה הכל היה שם מעופש, והכל
חדר דרך מסננת הדוקה שהקיפה את החושים שלו, הריכוז העילאי שהיה
בו, עד כדי פיזור נפש מוחלט הפך אותו למכונת קלט שקלטה הכל ולא
רשמה כלום - פניו האטומים, החקוקים באבן ומצויירים בלובן הבהט
של גושי קרח, החום המת שהיה בעיניו והרשרוש היבש של הצעדים שלו
הרחיקו ממנו את כולם, אפילו השומר לא טרח לשאול לסימני הדם
הקרוש למחצה שהיה על ידו הימנית, זאת שריטשה את אותו פרחח לפני
מה שנראה כעידנים שלמים.
הזמן עבר מאוד לאט באותו הלילה, והשמש הסתתרה מתחת לאופק
בסבלנות מרגיזה, מחכה שהלילה יכלה את עצמו עד אין קץ לפני
שתעלה מעלה.
אבל לפחות בתוך התחנה היה שקט, רעם הרכבות הבאות והולכות תאם
את פעימות הלב, את העורקים הקפואים למחצה מחמת הקור, אם היה
אדם נורמאלי סביר להניח שהיה חוטף נמקים בפניו וכפות ידיו. אבל
הוא לא היה, הוא לא רצה להיות שונה, הוא היה מעדיף את כוויות
הקור והנמקים על פני מה שהוא עכשיו, אבל לא הייתה לא בחירה.
הוא היה מה שנועד להיות, ולא מה שבחר להיות - והתסכול שבדבר
כרסם ביסודות שפיותו.

לא הייתה כאן שאלה של מי, או למה, או איך, לא היו כאן שאלות
כלל, הכל עבד על פי הכלל השחוק שאמר באותיות אדומות-צהובות של
סכנה "תירה קלרנס, תירה ואל תשאל". המשפט היה חקוק בתודעתו,
והעצם הקפואה שהייתה צמודה לצד הפנימי של מעילו הדגיש זאת
בצורה מחרידה. זה היה תמ"ק קטן שהוא כבר לא זכר איך הגיע לשם -
גוש של קור שהיה מונח לצד ליבו, שומר עליו מפני החום שהיה יכול
להיכנס מבחוץ, לו רק הקור שבפנים היה מוכן להתפרץ.

אבל כמו האגדות באסטרו-פיזיקה על חורים שחורים, הוא היה כמו
סופר נובה שמוכנה להתפוצץ כמו הר געש שהיה שוטף את העולם כולו
בחום שאין לו מעצורים - להבות פנימיות שהיו הופכות את שפיותו
השליו שבאנשים לערמות אפר שטופות תאווה.
אבל הוא נעל את עצמו חזק מידי, לא היה הטריגר שישחרר אותו, לא
היה הלחץ החיצוני שיקל על הפנימי, לא היה האיזון הקלוש הזה
שדרוש כל כך כדי שאדם יוכל לפרוק את ליבו.
הוא פשוט נדחס יותר ויותר, עד שהפך למסה קריטית ונעלם בתוך
עצמו, שואב את כל מה שמסביבו כדי שיוכל למלא את הריק שהיה לו
בתוך הלב, אבל הוא כבר לא חיפש את התוספות האלו, הלב שלו היה
שם - עשוי פלדה מחושלת ומוקף מסננת יהלומים שמנעה מרגשות
להיכנס, וכנפיים אדומות כדם סוככו עליו ממעל, מראות את הדרך
למול עיניים צבועות אנרגיה שרק מטורפים יכולים לראות.

האנשים בתחנה נצבעו באדום ושחור, לפעמים בירוק ססגוני שריצד
למול עיניו, חתיכות אפורות גדולות ועצמים בלתי מזוהים, רוחות
של אלו שעדיין שוטטו בתחנות נצבעו בתכול בהיר, החדות שבה
הראייה השנייה נפלה לתוך הראייה הראשונה בלבלה אותו, הוא החמיץ
צעד, כמעט נופל קדימה, מרגיש את הארנק שלו מסתלק בידיים של אחד
מהילדים ששרצו שם - הוא לא טרח לבדוק, זה לא שינה לו.
הוא המשיך הלאה, מסתכל על הרכבות, עובר כאילו המקום שייך לו,
ובמובן מסוים הוא אכן היה שייך לו.
כל העולם היה שלו, ושל כל מי שחפץ בכך והכוח היה בידו.
אבל הוא ידע שזה יסתיים פה, ברכבת התחתית, הוא ידע שזה יהיה פה
באיזה מקום, הוא ידע שזה יהיה המקום. ה"למה?" צלצל מאיזשהו
מקום ונעלם לתוך האפילה באותה המהירות, כברק המבליח בתוך
העלטה.
הוא לא הספיק לתפוס את עצמו, היד שלו צללה אל מתחת למעיל ואחזה
בגוש של עצם קפואה, ניצב וידית של תמ"ק מסוג סקורפיון מיינור 9
מ"מ כבר הייתה בחוץ, הקנה דרוך ונצרה על אוטומט.

הוא השפריץ עופרת, מרתיח את האוויר שסביב והופך את השטח לאזור
אש קטלני בתוך פחות משניה, חורים הופיע על הקירות כשהוא כיוון
על מטרה שנעה מהר יותר ממה שהכדורים שההדק הגיב - הדמות נמסה,
החליפה צורה, פתחה חורים ושוב התמצקה לידי צורה מלאה, ערטילאית
כמו חלום שנשכח.

"שמרתי את זה בשבילך" סינן קלרנס, כאשר חרך זעיר של כאב חמק
מתחת למחסום הפלדה שהקיף את ליבו - תמונה של איש חומת שיער
שבטנה מבותרת על ידי כדור ריחפה מול עיניו, מרצדת וגוונים של
ארגמן התרסקו כשבבים לתוך כדור של כוח.

הוא לא ידע בדיוק מה הוא עשה, בשבילו זה היה כמו למתוח שריר,
לאמץ גידים שהוא לא ידע שקיימים אצלו. לפתוח את האצבעות כרשת
ולאסוף לתוך תוכו את כול העולם כולו.
לרגע אחד הוצף ברגשות של כל דבר שאפשר לחוש, אבל כמו גל גדול
של כלום, האשליה התנפצה, אפילו הארה שכזאת - אחדות מושלמת כל
כך לא יכלה לחדור סביב המעטה המשונן שעכר את נשמתו והכל נשבר
לידיהם של שברי דמים.
הוא פרש את כנפיו בשנית, אדירות ונוטפות מדם שלא נשפך, עוטה
בידיו כדור של כוח, כוח של שנאה, כוח של כאב, כוח של כפור
שאפילו נשמת העל של העולם כולו אינה חזקה דיה כדי להביא לו
מזור ומרפא.

לשדים לא הייתה גאולה, שכן חומות ליבם לא הרשו להם אותה.
וקלרנס נעלם מעל פני עולם האמיתיים, מצטרף אל שורותיהם של אלו
שחייהם אינם חיים. הוא שרף עוד ועוד מעצמו, מאכל הכל באש יוקדת
ומכלה, משמיד, הורס ומנהל קרב פנימי כלפי מה שהיה הוא האנושי,
כלפי מה שנשאר מאנושיותו, טובח בשאריות הרגש שעוד יכל להרגיש,
עד שרגש אחד נשאר, אותו הרגש שלא יכל ולא רצה להרוג.
החמלה.

הוא הסתער קדימה, בידו נשמתו השרופה, מושחרת מעומק הכאב שהשחית
אותה - הכאב שהיה מנת חלקם של אלו שאינם קיימים ולעולם לא
יהיו. הכאב הקולקטיבי, המלא של חיים שאינם עוד.
ובעזרת הכוח שהשתחרר כתוצאה מקבלת העצמי שלו את מצבו, האש רק
גדלה, כדור של עוצמה שהבהב ובהק אפילו בתוך עיניהם של בני
התמותה.

טפיפת הרגליים הבוחרות, לחישת הלהבות ורעם הדם הפועם בעורקיו,
מכות התופים של החיים הזורמים סביבו ומעניקים מכוחם לכל פרודה
של יקום כדי שתמשיך להתקיים, החיים עצמם יקדו סביב, מערטלים את
ראייתו ומאלצים את נפשו לממד ביניים שבין החיים לבין המקום
שהשריץ את השדים, מקום שבו לגבולות הפיזיים לא הייתה חשיבות
אבל לחיים עדיין כן.
הוא חמק ממהלומות של חרב כבדה, חרב של אש ושל עשן שהשאירה
תמרות של כאב בכל נים של חיים ששרפה בדרכה אל מטרתה המכונפת,
אל אותו אחד שהעז להתנגד לכאב שבנפשו. וקלרנס, פשוט התחמק, נע
וזע במהירות, כנפיו כמו היו עשויות יהלום רוחני הטו מכות וספגו
פגיעות בלי להראות סימן של פגיעה, הקרב היה בשיאו. אבל הוא
מעולם לא היה בין הוא אשר מעניק כנפיים, לבין הוא אשר קבלן.

"נעמדתי במקום, צפיתי בו מבעד למחסום שהיה מוחשי רק פה, בעולם
המעבר, כנפי כמו היו שקופות כזכוכית צלולה - וחרבו מתדפקת על
שריון שאין לו מעבר. והרגש היחיד שנשאר לי הציף את נפשי.
החמלה שגרמה לי להבין את הייסורים שבהם נצלה כל קיומו, הכאב
שהיה מנת חייו כמו שמזון היה למחיית נפש האדם.
ומתוך החמלה הזאת, הוצאתי את הכוח לגאול אותו מייסוריו."

והאש שרפה והכפור הצליף והחומצה צרבה והאוויר קרע והאדמה
השליכה כאב והקוצים פצעו בבשר.
כאשר קלרנס שחרר רחמים על פני העולם שמעבר כגל של אור מטהר
שדבר אינו שורד בו.
ומעניק הכנפיים, קפא הוא לצללית של אבן ושל אור ואז כמו יד
נעלמה באה וריסקה אותו - התפרק לאלפי רסיסים של תמצית קיום,
כולם כעכברים מבוהלים, נשטפים אל מחוץ לממד שמעבר, חוזרים
לעולם החיים.

וקלרנס הביט ביד ימינו, זאתי שבעזרתה שרף את נפשו.
עיוות היו סימניה, עד למרפקו הייתה גידים מתוחים על תבנית של
עוקצים מושחרים וטפרים עצומים, כאורך אמתו האחד הנוטפים לעד דם
ומחודדים הם כתער להב האבדון, והשאר היה דמות אדם שרירית,
מעוותת בצבע הארגמן.
כנפיו היו שם כעת, באמת, פיזיות, מוחשיות וקיימות לכל האדם
שעיניו בראשו לראותן.

ופעם האחרונה, נפתח הלילה במעוף השדים.
שכן קלרנס לא היה אחד מהם, ולא היה כאדם, הוא היה אחד מכולם -
שד של רחמים.

ועל כנפי דמים עף, לאורה של שמש הכאב ותחת שמי דמעות.

"כנפי דמים העניקו לי, ובתמורה נתתי להם שנת נצחים"