אל תוך התהום

"ברגע שאדם אחד פורש כנפיים, שד אחד מאבד את כנפיו שלו"

היה קשה לראות בלילה היבש, כל המים קפאו עוד לפני שהספיקו
להרטיב מישהו והכל היה מערבולת לבנה-שחורה של קרח מעופף, פנסי
הרחוב עשו אך מעט כדי להקל על הבלגאן, כל העיר נראתה כאוטית
יותר, מזמינה יותר לצרות.
הייתה לו מטרה בתוך כל הכאוס הזה... ידידה שלו, עוד מלומדת אחת
שהעדיפה בניגוד אליו את חיבוקם של ספרי העור שלה מאשר את הזיעה
ותחושת ההישג הפיזית של השיפור העצמי בחדרי הכושר. המוח שלו
נזרק בחזרה למציאות כאשר המחשבות על החמימות שבספרייה שלה נטשו
אותו יחד עם גל של קור שפגע לו בפרצוף. לא היו מוניות בלילה
הזה, הכבישים היו סתומים כמעט כמו העורקים של המסוממים המועטים
שנשארו ברחובות בליל הזה וצעדה פיזית פשוט נראתה במקום,
הנעליים שלו דרסו את השלג בפסיעות רחבות, כנפיו הלא מוחשיות
התכווצו ורטטו באוויר הקר, מידי פעם נפנף בהן קלו, גורם למשבי
רוח סביב.
ורוח לא הייתה חסרה, היא צרחה בעודה מסתובבת, רועשת ומחרישה
כאשר פילס את דרכו דרך הסופה מרחק בלוקים מעטים בלבד, שלקחו לו
יותר משעה שלמה של הליכה קשה, הזיעה נקוותה וקפאה על מצחו כאשר
משך ביד קפואה את חבל הפעמון של הדלת, מקבל תגובה נאנקת כאשר
מנגנון הצלצול הפנימי חרק מהקור, קול פסיעות ארוכות נענה
לצלצול הפעמון כאשר דלת הכניסה נפתחה, לאחר מספר נקישות
מנעולים כמובן.

היא לא הייתה בחורה מרשימה מאוד, נמוכה למדי ועם מבנה גוף רזה
- השיער האדמוני שלה היה מלא תלתלים והמבט החום שלה היה פשוט
וישיר, קשה היה להגדיר אותה כיפה, או אפילו כנאה - היא פשוט
הייתה פשוטת מראה.
אבל הוא ידע שמתחת ומאחורי החזות הזאת הסתתר אחד המוחות היותר
טובים שהוא ראה אי פעם, הוא אף פעם לא ממש ניסה להתחרות בהיקף
הידע שלה. כמובן, הוא היה מוכשר בהרבה בכל הנוגע למדע ופיזיקה
והיסטוריה יבשה... אבל הדיונים שלהם התרחשו לעיתים רחוקות
בנושאים כאלו. הוא נזכר בתקופה אחרת, הכל נזרק לו לפרצוף והוא
פשוט פסע פנימה בלי להגיד מילה, עיניה הנהדרות בולטות מחוריהן,
בוהות במשהו שאף אדם לא יכול לראות.
היא והוא ניצלו את הזמן והצעדה שהייתה בין אולם הפתיחה העצום
לבין הדירה הפרטית שלה בתוך הספרייה. הכל נשאר שם קבוע, כך
הבחין, כל כך מונוטוני ובטוח ורגיל. אבל שום דבר לא היה אותו
דבר כבר, נראה שהצינה חדרה לעצמותיו - הסופה רדפה אחריו אפילו
כאשר סגר אותה בחוץ.
אבל היא הייתה הראשונה לשבור את הקרח, את השתיקה, ובעיקר את
הכאוס שרץ לו בראש - מעבירה לו את הכדור לחצי השני של המגרש
בשעה שהוא באמת ניסה להבין מה קורה סביבו ולא סתם בהה
בעיוורון.

"אני רואה שהחלטת שאתה רוצה להתחיל לעוף, הלא כן, האדון
קלרנס?" היא שאלה בלעג, תמיד משתמשת בשם הבריטי שלו כדי להרגיז
אותו ולשבור מתחים.
"לא יקירתי, מה שאת רואה שם למעלה, מאחורי הוא תוצאה של מקריות
מוחלטת" הוא עצר, מנסה לשכנע את עצמו שהוא אמר את האמת והמשיך
כעבור שניה "למען האמת, אני לא ממש רוצה להיפטר מהן, אבל הייתי
שמח לדעת מה לכל הרוחות עבר עלי, ואם את יכולה לתת לי שמות של
אנשים שיעשו לאנשים כמוני משהו כזה".
היא פשוט צחקה לו בפרצוף, ולקח לה רגע או שניים להשתלט על
עצמה.
"אתה לא באמת מאמין שמישהו יעשה לך טובה כזאת בלי תשלום של ממש
הא? או שערכת בטעות עסקה עם איזה שד? בעצם... אולי, אתה בהחלט
נושא חותם של אחד"
"על מה את מדברת?"
היא פשוט החלה להירתע לאחור, מצביעה פעם עליו, פעם מאחוריו,
נחנקת במילים שלה.
"נו, הבדיחות האלו הפסיקו להצחיק אותי כשהייתי בן חמש"
ואז הוא הבין שהיא לא מתבדחת, והסתובב אחורה, לתוך גל של קור
שבקע מתוך הדלת הפתוח, ואל 4 צלליות אנושיות על רקע הסופה
המשתוללת בחוץ.
הוא צלל מטה, בדיוק ברגע הנכון, שמע שלוש, לא, ארבע יריות שטסו
מעליו, ונחבטות בקול הבלתי ניתן לטעייה של כדור אקדח הקורע בשר
חי. קול של נחיתת גופה על הרצפה, מעומעם על ידי השטיח הכבד.
לא היו לו מילים, חסר נשק וחסר הגנה הוא פשוט זינק לאחור, ועשה
מה שנראה לו לנכון.

הוא פרש כנפיים וקפץ קדימה, כנמר על טרף.

הוא דאה, מרגיש את האוויר זורם דרך מחלפות הנוצה של כנפיו
האדירות - שאמנם לא היו מוחשיות, אך נשאו את משקלו כאילו היו
שם לכל דבר. ולמרות שהיה זה קיר מוצק שדרכו עברו, שכן אורכן
מקצה לקצה היה כאורכה של משאית גדולה, והן נשאו אותו, קדימה
והלאה. בהינף עין ראה אז צבעים האופפים את הדמויות האפילו,
שחור וירוק וחום כהה, משהו שתמיד דמיין לעצמו כהילות של בני
אדם. מה שתמיד קרא באותם ספרים טיפשיים.

למען האמת, לא היה לו מושג מה הוא עושה, כמובן - הוא ידע לפחות
3 אומנויות לחימה שונות לפרטיהן השונים והתאמן עליהן עד
שהחליפו את האינסטינקטים הטבעיים שלו. אבל, אף אחת מהן לא כללה
תעופה, לא כזאת - לא כזאת טבעית וחופשית.
אבל למרות זאת, הוא התעופף, וראה פחד זורם בגלים סביב השלישייה
הזאת, העיניים הפעורות, היציבה הלא נוחה, הבגדים המשופשפים
והרובים המשומנים שהחזיקו - כולם הראו שלא היו יותר מאשר חבורת
גנבים שניצלו את הלילה הקפוא והכבישים החסומים כדי לצאת לביזה
מהירה.
הם התחילו לירות, אבל בשביל לירות בחפץ שנע במהירות כזאת הם
היו צריכים להיות מאומנים בהרבה, כמו אותם צלפים שירו בצלחות
חרס באוויר בשביל הכיף - הפעם מה שעף היה אדם, והאנשים שירו לא
היו מיומנים יותר מילד שרק התחיל ללכת למטווחים.
הוא פשוט טס, הזמן נשבר על הפרצוף שלו כמו בועה גדולה - הופכת
לאלפי רסיסים של זמן, אלפיות השנייה שנמתחו לשעות כאשר התמונה
נחרתה על לוח ליבו בגודל המאורע, חדוות התעופה לפתה אותו בראשו
וטלטלה אותו עד שהיה מסוחרר מתחושת האוויר המחליק בנוצותיו
הלא-קיימות, ואז ההיגיון הטיח את המציאות בחזרה לתוך עיניו,
כאשר הזמן שב למצעדו, מותח את התגובות שלו עד לקצה המכאיב כדי
להספיק לנוע בזמן.
הפעם הוא היה בשטח הביתי שלו, גלגול, איסוף כנפיים בלתי מודע,
נחיתה וקימה - לפיתת יד מסורבלת ותנועת גוף מלאה שהטיחה את אחד
הפרחחים בידידו, גורמת לאקדח שלו לפלוט ירייה נוספת ולשניהם
ליפול בערמה לא מסודרת.
הוא קפץ אז על השני, בלהט הקרב - כדור נורה, וחתך בבשר השוק,
עם פעימת כאב שדיווחה על כך למוחו המתרוצץ. אבל זה כבר לא שינה
כלום, הקפיצה שיגרה אותו בידיים פשוטות על הפרחח השלישי, מעיפה
אותו בצורה כבדה על הקיר, משפדת אותו על חוד פינתי של עיטור.
הוא עצמו חמד ממטח הדם שבקע מריאת הבחור רק בעזרת גלגול
אחורה.
לקחו לו כמה דקות לנקות את הראש ממה שהרגע עבר עליו, ואז הוא
הביט בידו הימנית, ועל הבחור שהוא מרח על הקיר. סימני חריכה
דמויי שריטה עדיין העלו אדי עשן קלים, שחורים כפחם ומציירים
תנועה אכזרית ואלכסונית דרך החזה של הנער.
ואז הוא קלט, לא היו בכלל קישוטים על הקירות, הם היו חשופים
וקרים כמו חומות של שיש. הוא הסתכל על היד שלו פעם שנייה,
והפעם הוא ראה את סימני הדם, מכתימים את החולצה השחורה שלו.
ומעל זה, סביבו ובתוכו, אפפה הילה אדומה. ברורה כשריטות על
הקיר, אותה זרוע אדומה, שטפריה האדירים שתתו דם, ועוקציהם קרעו
את ההיגיון עצמו.

הזמן עבר, הדקות נקפו בשעה שהוא חיפש רמזים על השלושה, הוא לא
יכל להעלות בדעתו סיבה למה מישהו ירצה לתקוף ספרייה, לא היה
כאן כסף שאפשר לשדוד, ברור שלא היה כאן דבר בשביל הצעירים האלו
- מישהו היה חייב לשלוח אותם.
והמישהו הזה חייב להשאיר רמז עליהם.

הרמז היה שם בסופו של דבר, אבל הוא היה חייב כמעט להפשיט אותם
כדי למצוא אותו. שיטתית, הוא עבר על כל חפץ וחפץ. רמז, כל רמז
שיתן לו איזשהו מקום ללכת אליו בסופה הזאת - משהו דחק בו
מאחור, משהו שלח אותו הלאה למצוא את הסמל הזה, וכשהוא סוף סוף
הופיע. רמז, רמז שנראה מוכר עד כאב.

סמל עץ הנצח, מצוייר בקעקוע לתוך הירך השמאלית של כל אחד מהם.

הוא חייך לעצמו, נזכר בימים שבהם הוא גילף את הדברים האלו -
נזרק לתוך ההערה הסתמית שהייתה לבחור שלימד אותו לצייר בשרף
ואיך לאבן את הלוחות בעזרת תנור... הוא היה בחור טוב, חבל
שמת.
הוא היה אז בתוך הסדנה, צעיר בעשר שנים לכל הפחות, עובד סמוק
מחום התנור על לוח העץ שלו - אותו לוח עץ שהיה כעת תחוב בתוך
רצפת האבן של חדר הלמידה - מגלף וצובע וצורב את העץ.

הניסיון להיזכר במילים, גרם לו לכאב ראש הזהה לזה שהיה כאשר
צמחו לו הכנפיים בראשונה, אותה תחושה של העלמות הראייה תחת
עיוורון של ייסורים, אבל לבסוף הוא התגבר על זה והחיזיון נעלם
אל מול פניו. מחזיר את הדלת הפתוחה, משום מה הסופה בחוץ נראתה
מזמינה כל כך עכשיו - החום שמאחוריו גרם לו לרצות להקיא.
איכשהו הדם שנשפך פה היה גם הדם שנשפך בעורקיו, הגועל מתחושת
המוות שהייתה בתוך המקום שפעם היה המקלט האישי שלו ושלה גרם לו
לברוח משם.
מתוך הלהבות, לתוך הכפור.

ובתוך הכפור הזה הוא אימץ את כוחו של לב קפוא - שומר את עצביו
קרובים, מסיקים כגחלים לוחשות זעם שנצבר כנראה שנים לפני -
העולם נצבע בשחור ולבן ובגוונים של אפור בתוך הסופה. והוא עמד
שם, עיניו אדומות כדם, על פי התהום - לוקח נשימה אחרונה לפני
המבחן האמיתי.
ואז הוא צעד החוצה, באותה החלטיות שבה צעד קדימה, מכתים שלג
בטביעת דמם של הנערים, משאיר את דריסת הרגל שלו, וגם בעשרת
הצעדים אחר כך.
ממבט על, הכל נראה כאילו השטן הרגע מבית לאחר טבח, ואולי -
הדימוי הזה שרץ בראשו למשך השעות של הלילה, היה למעשה די
מדויק.

הוא ניסה לחזור לעצמו, לנער את המודעות החדשה, הזרה שהעלתה את
כל ישותו על גל אחר, אדיש יותר - הוא לא היה כזה, בעבר לא היה
אפילו פוצע את הנערים אלא רק מנטרל אותם ומשאיר אותם למשטרה.
אבל הזמנים האלו עברו, כך אמר לעצמו - משהו נשבר בפנים, משהו
עמוק וגדול מכדי שיוכל לחסום אותו שוב הלהבות טיפסו על לגדות
החומות שהציב סביב הליבה שהייתה הוא והמסו את הקרח שעטה את
ליבו כל השנים. לא הייתה לו כל דרך חזרה, עכשיו הוא התחיל
להבין, הוא פרש את כנפיו, מסוכך על עצמו מהשלג והקור בעזרת
מעטה נוצות בלתי נראה - כמו שדה כוח מהסוג הזה שרואים בסרטים,
נותן לעצמו מחסה בלא גג של ממש. מקנה לעצמו שהות לחשוב.

התחושה האחרת הייתה שם כבר זמן רב, הבין, הפסיכיאטרים אולי
צדקו כשאמרו שהיה מטורף קצת כשתיאר את מה שראה במהלך החודש
הארור ההוא באשפוז, חרדת רדיפה שחשב שהדחיק באמת והעלים מעבר
לצוק בדיוני במחשבתו ומעך כעכביש בעבר הרחוק. אבל לעכבישים
כאלו הייתה נטייה מרגיזה להמשיך לזוז גם אחרי שהרגת אותם ושלפת
להם את כל שמונת הרגליים.
והעכביש הזה הרגע טיפס למעלה, ומצא צורה ממשית מאוד, כמה מטרים
לשמאלו, בדמות הקרנה - ככה חשב שקראו לדברים האלו, הקרנה של שד
אחר.

וליציר התופת הזה, לא היו כנפיים, להפך - המקום ממנו היו
אמורות לבקוע הכנפיים, היו חורים תלושים, מדממים שלא זרם. הוא
עצמו היה מעבר להגדרה, אנושי לחלוטין אבל מעוות מעבר להיגיון.
היה משהו בהילה שלו שחמק מהתפיסה האנושית והשליך את הדמיונות
הפרועים ביותר לאבק שמאחוריו - העיוות, הרשע, והצמא הבלתי
מתפשר למשהו שהדבר הקרוב ביותר שניתן לסמך אליו הוא כאב, הפכה
את חזותו למסכה מבולבלת של אכזריות והרצון לשתף את כל הסובב
בתופת.

משום מה, דווקא אז נחרטה אותה אמירה חסרת שחר של המורה לעיצוב
וציור על עצים, מעוותת על ידי סיטואציה ומשום מה. על ידי
הנוכחות האפילה ששבה לרדוף אותו לאחר כל הזמן הזה.

"כשאתה חורט על ליבו של אדם, אתה חייב לשמור את המטרה יציבה,
ואת הכאב לוהט וחזק - כי אם לא, הרושם יצא דהוי, או יותר גרוע
- יחליש את המרקם שעליו אתה חורט"