לפרוש כנפיים

"בדרך כלל, החלק הקשה ביותר בסיפור הוא להבין איפה ההתחלה, כי
משם הכל כבר זורם הלאה"

בשבילו, זה היה רגע של התגלות מוחשית ונוראה - פרץ של תובנה
ששטף דרך הרקות ההולמות לתוך ראשו כנהר של לבה רותחת, מתפוצץ
בכאב ואור סנוורים למול עיניו. ואז הכל התפרק בערמה של שחור,
בריכה של חומצה מאכלת שנקוותה מאחורי עיניו ושרפה את ראייתו
לחשכה אפורה ומבורכת.

מצאו אותו במרכז של סמל עץ מוזר, עץ גדול ומורכב שנראה גדול
מכדי שהמעגל שהקיף אותו יכיל אותו... העץ היה מצוייר בשרף -
שחקירה משטרתית העלתה שהיה שרף אלון מהסוג שצומח רק באירלנד.
למה הטמבל הזה, שאפילו לא היה מסומם אלא אזרח מן השורה, עשה את
כל השטויות האוקולטיות האלו... הוא נמצא עם זוג חורים מוזרים
קצת מאחורי הכתפיים, מתחת לשכמות - מאורכים ומדממים, עמוקים
למדי. בהתחלה חשבו שמישהו עשה לו את זה באמצע טקס, אבל לא מצאו
אף אחד, החיתוך היה נקי מידי ופתאומי מידי, כל החלקים לא
התאימו זה לזה... אבל העניין השתתק, יש הרבה אנשים לטפל בהם -
מילאו את החורים ושלחו אותו הביתה אחרי חודש של טיפולים
פסיכיאטריים ופיזיולוגיים.

הוא חזר הביתה אחרי חודש... הוא לא רצה פיקוח, הוא דחה בתוקף
המלצות של רופאים להשגחה מתמשכת "אדם בגילך שנתקל במצבים כאלו
חייב לבוא תחת ניטור קבוע" הם אמרו לו בפסקנות של אנשים
שמדברים אל ילד קטן. "לא לא, אני בסדר, אין לי מושג מה קרה -
בטח איזה פנאט מטורף, אני אומר לכם, תעזבו אותי, אם תהייה לי
בעיה אני יודע לאן ללכת..." הוא נלחם אתם כל הדרך החוצה, אבל
הוא צעד בסוף החוצה והם התפנו לטפל בחולים אחרים, פחות עקשנים,
הוא לקח מונית הביתה, ונסע.
המונית הייתה מסריחה, כצפוי, והרעש היה נוראי - אבל הוא התרגל
מהר... עד שהבין שממש לא נוח לו לשבת בתוך כורסת העור הזאת,
הגב שלו התעקם בצורה לא נוחה כל פעם שהניח את כתפיו אחורה,
והנהג השחור המגודל עם המוזיקה הרעשנית שלו לא הועיל מידי לכאב
הראש שלו...
אבל הוא הגיע הביתה, אל המשכן השקט שלו בתוך כל הבלגן העירוני
הענקי הזה... פותח דלת אלון מוצקה, שעשה פעם כשלקח קורס נגרות
טוב, הוא ישב על זה כמה ימים טובים, פיתוחי העץ העדינים ציירו
משהו שהיה לסמל האישי שלו לפני שנים רבות, עץ הנצח...
הבית היה הפוך, כמובן - השוטרים אף פעם לא טרחו לסדר אחרי עצמם
- המקרר היה סגור לכל הפחות והחשמל עדיין פעל בחדר השינה שלו.
השירותים, הארונות והכי חשוב, דלת חדר הלמידה שלו היו פתוחים.
הוא התחיל מיד לסדר, אבל משהו היה שונה, הדירה שתמיד נראתה לו
גדולה מידי לאדם אחד התכווצה, ונראתה בדיוק בגודל, אפילו דחוקה
מעט, דבר שמעולם לא קרה בעבר. התקרה האפורה נראתה נמוכה
מתמיד... אבל הוא החליט להתקלח, להתארגן קצת ואז להתחיל לעבוד,
היום היה יום קשה - בדואר הפרטי היה תלוש משכורת החולים שלו
מהעבודה, אבל הוא התעלם מזה לעת עתה.

המים היו קרים, זורמים כאוויר חד ומרענן על העור החשוף, ונתנו
לו כוח ומרץ מחודש אחרי חודש שלם כמעט של חוסר הכרה, הוא לבש
את מכנסי האימונים שלו, משום מה כל חולצה שהוא לא ניסה הייתה
קטנה מכדי להתאים... מוזר. הוא הסתובב בחזה חשוף, וסידר את
הבית - החזיר ספר אחד למקום, מילא קטורת בכד שנפל והתפזר, סידר
לעצמו ארוחת ערב קלה ולאחר שסיים עם זה, נכנס לחדר הקריאה שלו,
קירות אלגנטיים מצופים עצי אלון ובוקיצה, מרכיבים מדפים
משונים, ארכניים במראם, מחזיקים מאות ספרים וכרכים אלקטרוניים,
כולם עטופים בעורות מסוגים שונים, ולכולם חותמות ומגוון
נושאים, היה ניתן למצוא בחדר הזה ספרים רבים במרבית הנושאים
הבסיסיים שאפשר לחשוב עליהם, מרפואה מתקדמת ועד עותקים שונים
של ספרי כתות שונים.

הוא שלף ספר והתיישב לקרוא, נר מסיבי העשוי שעווה ירוקה ומעורב
בשרף אורנים ריחני נדלק בעזרת גפרור מהיר, והריח המרגיע התחיל
להשפיע עליו, עם עותק של אחד מספרי הארמגדון הוא רפרף באיטיות
בזמן שלתודעתו חדרו שינויים קלים שנעשו בחדר... התקרה הייתה
קמורה יותר, פתוחה יותר... הריח היה חריף באפו כאשר השית עיניו
לרצפה.
עץ הנצח שלו נעלם, במקומו עמד ציור שרף אחר, מדויק לפרטי פרטיו
כרישומו של אמן.
ציור חדש, מבט חדש.

הרישום היה של משהו דמוי אדם, ובמבט ראשון אכן היה זה יכול
להיות אדם... מקרוב היה ניתן לראות את החליפה, מעין חליפת
אימונים כמו שלבשו אומני לחימה מזרחיים שראה בספרים שלו. הוא
עקב, מוקסם מפרטי היצירה... היצור נראה כאדם, אך שיערו היה
להבה שנקצצה לכדי תספורת מארינס. ידו השמאלית הייתה אנושית
לחלוטין, מחזיקה קמיע גדול של חרב עטופת נחש, סמל הרפואה.
אך ידו הימנית היא שלכדה את עינו, יד עצומה שהתדלדלה בחוסר
אנושיות לצד הגוף, טפרים ספוגי דם וחדים כתער צופו בעוקצים ועד
למרפק המעוות היו גידולים שטניים שונים... כל היד הייתה עטופת
להבות חסרות צבע, כעין ברק של כוח המנצנץ באוויר.
ומאחורי גבו של אותו אחד, פרושות גדולות וכבירות, נוצות אדומות
על מרכבי בשר ועצם, בוקעות בתחושת חיוניות כובשת למלוא אורכן
המדהים ביחס לגופו הצנום והשרירי של היצור - כנפיו של שד שהיה
בין השמיים לארץ - צבען אדום כמו נטבלו בדם טרי, ואילו מבניהן
ככנפיו של מלאך מהסיפורים - נפלאות, עצומות וחזקות.

ואז הכאב הכה בו, כאשר בחן את הציור לפרטי פרטים, שוב פעם אותה
בעיטת פרסות לאחורי תודעתו, רק שהפעם הוא נשאר בהכרה, מכריח את
עצמו בעזרת כוח רצון מחושל לשמור על מאור עיניו... הציור ריצד
מול פרצופו כמו היו בו חיים, נשמה ריצדה וצבעה את הציור לצבעים
חיים, העור היה לעור צרוב רוחות, אדמדם לאורה של שמש בלתי
נראית, החליפה הייתה שחורה, רכוסה בחגורת כדף נוזלית - החרב
הייתה כזהב מותך וסביבה נכרך אפעה ירוק... ואילו הכנפיים והיד
הדמונית, סימני העיוות.
הם כמו לתחייה למול עיניו, היד נטפה דם בתמונה דו ממדית,
הכנפיים האדומות הבזיקו באוויר נתעב מול ראייה מסוחררת,
מנופפות בהודו של מלאך שנפל.
הוא נפל, נפל בעודו עומד, תודעתו התרסקה לתוך שלב אחר של
מציאות, ואז הוא ראה.
ראה הכל, ראה נכוחה.
ראה אמת.
ראה ומצא.

ואז, כמו מחלום לא מוחשי הוא גילה שמציאות נעלמה כעשן תחת
עיניים חדשות והוא התעורר...
לעולם אחר.

לא, לא עולם אחר, כי אם מציאות שונה לחלוטין - הכל היה קל יותר
לו הייתה זאת פלנטה אחרת רחוקה ומוזרה, אך לא היה זה כן. זה
אכן היה ביתו, לא היה ספק בתחושה החזקה שהמקום הקרין, תחושה
שלו ולא של שום דבר אחר והוא ידע בעמקי ליבו שהתחוללה בו
תמורה, שינוי כלשהו, כי הוא סוף סוף, ראה את כל מה שבספרים
תיארו ולא מצאו.
תחושות היו לחיזיון של צבעים וריקוד נימפות מסתחררות כעין להבה
בוהקת, לחישות של הבנה רצו במורד אוזניו כשהן מאיימות להטריף
אותו בתובנה, אבל לא. הוא עיכל הכל, בלע תחושה והבליע תבונה.
הוא עצר, נשף, שאף עמוקות לקרבו והחליט לצאת לנסיעה, רחוק
מהבית, היכן שמרחבים של ממש באמת היו, היכן שיכול היה לפרוש את
כנפיו.
הוא פנה לאחור, והביט בחדר הלימודים שלו... מוצף רגש, אפוף
הילה קלושה, אך מורגשת של שייכות - הכסא בהק בחמימות פשוטה,
והציור על הרצפה עדיין רחש אנרגיה לא מובנת, מספר ולוחש ומתאר
דברים שמעל להבנת האדם.
הנר עדיין בער, האש כמו יצור חי ניזונה על שרף שזהר בירוק, קשר
עם אבותיו שבאירלנד נראה בבירור כזיכרון רחוק שנשתל למחצה בתוך
מוחו שלו, זיכרון של עץ, זיכרון של משהו שהיה פעם חי... החיבור
הציף אותו, הוא ראה תבנית ומארג שלם בתוך נר פשוט, העצים סביבו
פעמו בחיים.

ואז הכל נעלם,  הציור על הרצפה חזר להיות עץ הנצח, והראייה שלו
- למרות שלא איבדה את האובך הקסום, הרי שעומעמה למצב שאותו יכל
לסבול... הכאב בראשו התפרץ בשנית, והוא נמתח אחורה, פורש
שרירים שלא ידע שקיימים.

הוא ניגש לקיר, למראה.
וידע שמצא את כנפיו.

לרגע אחד, הכל נראה כאילו זה לקוח מתוך איזה סרט ישן על מלאך
שנפל, תמונה חרוטה בראשו של רקע סופה בעודו מותח כנפיים אדומות
מגגו של בית לונדוני ישן.
וובכן הסופה הייתה שם, בחוץ, משתוללת כמו חיה מטורפת וזורקת
ערמות שלג על העיר, גושים לבנים שנערמו ברחובות האפלים, יוצרים
ניגוד מוזר ומרהיב עין, ולמעלה, בתצוגה מרהיבה שהראתה כמה זמן
בילה בתוך אותו מיקרוקוסמוס שהיה העולם כולו - זרח ירח ענק,
מוגדל בהשתקפות אורו אל מול העבים האפורים שבשמיים, עגול כמעט
לגמרי, רק עוד יומיים עד אמצע החודש.
הוא פנה החוצה, מחדר הלמידה, ותפס את אחת מאותן חולצות שחורות
שהיו לו בארון. מעיל חורף ארוך כיסה את הכל... מבט אחד אחורה
אל חיים אחרים, שהיו שם רק לפני כמה שעות, ואולי נעלמו לפני
חודש ויום כאשר אושפז באותו בית חולים ארור.
ואז הוא לקח צעד נוסף החוצה, חוצה את הקו של האין-חזרה, לדידו
- הוא כבר לא יזהה אותו אם הוא יראה אותו שוב... הראש שלו היה
מסוחרר כאילו לקח יותר מידי כדורי הרגעה והחושים שלו מחודדים
באותה חדות של חוסר שינה, שום סינון של החושים לא נקלט בראשו,
הוא פשוט ראה ושמע הכל.

הוא פרש את הכנפיים שלו, עכשיו רק נשאר לו לראות לאן הן ייקחו
אותו.