זה כתוב בירח
"Nothing's What It Seems To Be"
הלבנה סובבת את הארץ, משקיפה באינספור עיניים מאובקות תמיד
מפגיעת מטאוריטים על פני אדמה כתושת רגליים לוחמות... העולם
התקדם לתוך עידנים חדשים וצעד קדימה ואחורה לאורך שדירת הזמן
האינסופית, תמיד מחפש פסגות חדשות, והחיים מוצאים תהומות
עמוקות יותר של אמיתות שמבהיקות מעל פניהן אכולי החלודה של
מכונות עתיקות לאור הירח. אנשים חסרי ראייה חיפשו עתיד בתוך
המכונה.
עיני זוחל הביטו מעל הארץ שאותה ראו כה הרבה פעמים ממעוף
הציפור שלהם, כנפי העור האדירות שליוו את כתפיו של בעליהן
שקשקו בצינת הלילה ורעדו תחת אור הכוכבים - זוג חריצים אפלים
הטובלים במיטת ארגמן בתוך ראשו של דמוי-הדרקון.
רגליו עטורות הטפרים ריסקו את הקרקע בצעד גאה כאשר החליק לתוך
האוויר מן הצוק במחווה של הוד בעוד ידו הימנית אוחזת בלהב
המתכת האדיר נושאת אותו עמה לטיסת הלילה, כנפי קשקשים ועור
שהאפירו לאורה של לבנה קרה מעל הריסותיה של קויראק, עיר
המכונה.
"Have You Seen The Moon Raising on the sky..."
למטה, הרחק בתוך העיר נעו תנועות זערוריות, כמו מעיה של חיה
שנשחטה והם המשיכו בפעילותם כאילו לא קרה דבר - העיר הייתה
הומה בחיים מושחתים, שטנים מכניים קטנים וגדולים נעו בתוך העיר
בתבניות מורכבות - ואף לעין הלא מיומנת הריקוד הבלתי נראה של
הקסם החי והמכונות של העבר שניצתו באותו ניצוץ שהדליק אנשים כה
רבים והרג עוד יותר, להבות אדומות סגולות נורו מפעם לפעם
במפעלים שזיכרון האנושות נטש אותם מחמת הרוע ששרץ כעת בין
קליפות העבר ההרוס. והוא, הוא עף מלמעלה, ולבסוף חזר לצוק ממנו
בא, שם חיכו מספר דמויות אפלוליות, לבושות כמוהו בבגדים אפורים
עליונים - סימן שהפך להיכר בקרב האוכלוסייה לאלו שהיו מנודים,
אלו שהיו מהם, אך שונים בדעתם.
אלו שחשבו שהמכונות, שהעבר, שהקסם נועדו לשרת כבעבר, אלו היו
הכופרים בדעה שחטאים שרצו בנפילת העבר, אלו שחשבו שהעולם יכול
להיות טוב יותר בעזרת פעולת האדם לבדו ואין הוא צריך לסמוך על
דבר אחר מלבדו... טוב, כמעט אדם בכל מקרה.
קול בקע מתוך החשיכה, קוטע את שרעפיו בנוגע לבחירות שעשה
בחייו, מחזיר אותו למציאות. והקול היה מקוטע, עצור וגאה, אך
חתוך בנשיפות אוויר לא נוחות...
"אתה חושב שנצא חיים?" -
ואליאלס זיהה את הדובר כדוריאק השחור, ראנסו, מילדי הנמר של
הארבוד, קרן יחידה, ממורקת ברקה לאור הירח הייתה למצחו של איש
הנמר המגודל, גדול כמעט כואליאלס עצמו - להב הראנסו השחור,
ברזל שחור וכבד נצץ אף הוא, קלוש ומרוחק מעל מטה של אפילת
מהגונית... האחרים בקבוצה אפילו היו יותר מסובכים לזיהוי,
חבורת סקאבנג'רס שיצאו לשממה הזאת תוך סיכון עצמי מטורף כנגד
מיליוני שטנים ושאר תפלצות שהעולם התחיל להשריץ מאז שהעתיקים
שברו את היבשה לאיים של היום, המצב היה מסוכן עד גיחוך. אבל
ככה זה היה, והוא תמיד הניח שלהמר על שפיותו של זולל נבלות
יהיה בערך כמו להמר על סיכוייו של כפרי אנושי כנגד 5 ראנסו
חמושים.
הדיווח נמסר בפשטות של ארבע מילים
"אין לנו סיכוי, כרגיל",
השיב קצרות.
תנועה וריצוד אור בזווית עינו גילתה שסנדרה, בלבושה המתריס של
שריון לוחות מלא ככל שעלתה ידה להרכיב מדברים שהמצאה בהרפתקאות
קודמות מרקה והחליקה את כלי הנשק האישי שלה - מהסוג הזה שיורה
קליעים בעזרת הדק, אקדח - ככה קראו לזה העתיקים, היום קוראים
לזה הכפריים המטומטמים כישוף, טענה אותו בקול נקישה חד וזרקה
לאוויר
"אני עדיין לא אוהבת את הרעיון של לחימה בלילה בעיר
הריסות אמיתית, לא כולנו כאן רואים טוב במיוחד עם הירח המטופש
המלא הזה שלכם", ורק כדי לסיים את זה קול דריכת הנשק הסתיים
בנפץ חד, מודגש אל תוך שקט הלילה.
ואליאלס פשוט משך בכתפיו, תנועה אדירה שכן כללה גם את כנפי
העור המקופלות שלו - והיה מחייך אם שפתותיו הדקות היו מאפשרות
לו, אבל הוא רק נהנה מהציניות והצינה שבאוויר, השאר היום
שקטים, והוא ידע מה נמצא מתחת להתנהגות העצבנית. כולם עשו את
זה לפחות פעם אחת בחייהם, אבל הפעם זאת התגרות בעיר מכונה
אמיתית, שריד עתיק יומין לעידן שלא ישוב, מלא בקסם וטכנולוגיה
שאפילו הדראקו, בני גזעו, לא מסוגלים לדמיין עליהם.
היה זה זמן לכבוש בחזרה את העבר כדי להסתער אל העתיד.
"...And I am here to claim my Land"
הם ירדו מטה מהצוק לתוך האפילה, עיר שלימה של זכוכית ומתכת
וצללים מושחרים כנגד פינות מוארות, עם הבזקים של תאורה
חלודה-הרוסה שניסו להפחיד את החשיכה בחזרה אל החריצים שעל אדמת
הלבנים המרוטשת עד יבוא אור יום. בעוד 6 דמויות עטויות בגדים
משונים, המורכבים משילובם בערבוביה של בדים, מתכת ושאר חתיכות
חומרים שמצאו את דרכן לתוך שריון חסר הגדרה שהיה מאז ומתמיד
לבושם החביב ביותר של טורפי הנבלות. דוריאק בראש, ואליאלס
במאסף והשאר באמצע, כשלהבות מתכתיות נדלקות וכבות במרחקים
לאורך הרחובות והריסות הבתים שמקיפות הכל בערפל כחלחל, ליל ירח
מלא מעל צחנת מוות.
השטנים היו שם, היה אפשר להרגיש אותם, צחנת מיוחדת מעורבבת
בהילת קסם כה חזקה שכמעט היה אפשר לדרוך עליה בתוך האוויר
הסמיך והקפוא - חלקם מחליקים סביב על רגלי מתכת, חלק מרחרחים
אוויר טרף באפים מעוותים והשאר פשוט מעבר להגדרה. צורות
מושחתות של מה שהיה פעם חיים נורמאליים, חריקות וטפיפות רגליים
שהעניקו עיניים רעבתניות לאפילת הלילה של הרחובות ההרוסים, הכל
הרעיד רטט של חלחלה בגבה של סנדרה, מתכת לשכבת פלדה גדולה שפעם
עקרה מאיזה שטן שהצליחו להרוג בהסתערות על מקום אחר, באי אחר,
בזמן שנראה אחר - הימים הטובים של ההרפתקנות טובת המזג של
החבורה נראתה כל כך רחוקה עכשיו...
גבו הרחב של ואליאלס, עטוף קשקשים שהיו מסוגלים להדוף כל דבר
שהיה פחות רצחני מלהב ראנסו שהונחת במלוא העוצמה ונראה כמו גוש
סלע אפור שפחות או יותר גידל רגליים וידיים ובעיקר כנפיים באור
הקלוש, והתנודד מקדימה, מספר צעדים לפני סנדרה, ערני כמו נחש
שיצא לשחר לטרף... מאחוריה שאר החבורה, ועיר שלימה, מלאה
בכישוף ויצורים שיטרפו את נפשה לארוחת ערב אם היא תפספס שניית
ערנות אחת.
והתפלצות לא אחרו לבוא, המוות תמיד שם את טורפי הנבלות בראש
הרשימה השחורה שלו...
הצלליות זרמו באוסף של רעשים שכמו נבלמו על ידי החשיכה,
מוחרשים ועמומים היו נאקות הטורפים, זעם הסובלים. מגוון של
איברי מתכת ובשר וצללים, נמתחים מתוך גושים שהיו גופם המעוות
של השטנים, חסרי מאפיין או צורה... האפילה הבליחה לרגע אחד
כאשר אור פלש פנימה בעוד טוראמו, השייה'אק הקטן אחז בידו
המקומטת בכדור אש בוהק, כחול-סגול באש על טבעית וזינק בזריזות
של נמר מסתער לתוך האוויר, נישא על כנפי קסם.
סנדרה, ואליאלס ודוריאק הדפו בגופם את התקפת השטנים, קולות
צלצול המתכת על מתכת, קולות הקריעה על הבשר המת - כל אלו
עומעמו בידי צינת הקבר שעטפה את גוף השטנים המעונים.
השלישייה מתואמים כמו היו מחשבותיהם לאחת נסוגו לאחור בשבריר
שנייה, בעוד התפוצצות אור שנייה התרחשה, הפעם לפניהם בעוד כדור
אשר, מטאוריט קטן של כוח שבא לידי קיום בשנייה אחת ונעלם באחרת
- משאיר רק הבזק מסנוור ועדויות מושחרות, מפוחמות ונוזליות
למחצה של הרס, להבות דרקון בערו לתוך קיום והעלו זיעה פתאומית
על בני החבורה ואז הכל נגמר.
מגוון מבטים שואלים הופנה לעבר הקטן, אבל אף שאלה לא נשאלה. אף
אחד לא ידע בדיוק היכן נגמר כוחו של הגמדון, והיכן מתחילה
האשליה, ההרס שהותיר מאחורי כאשר עקפו את החלקים החרוכים היווה
הוכחה נוספת להיותו בלתי צפוי אפילו יותר משאר מבני גזעו.
הם המשיכו במהירות, פחד וזהירות דוחקים ברגליהם קדימה, בעוד
קול ההיגיון שנשאר מחוץ לעיר צרח להם מרחוק בקולו החלול לברוח
ממחזה האימים של סבל מתפתל ונוצר בין שברים של כוח מנותץ.
אבל ההיגיון ננטש הרחק מאחור, כאשר להבות שטפו מבנייה שלם
למחצה מספר קומות של פלדה וזכוכית מעליהם, שורפות את אור הירח
העדין לשניות מספר ומבליחות את דרכן לתוך הלילה ולאחר מצמוץ
עין, נעלמות, הרחק מקדימה, השלל, המרכז של העיר, המקום בו ישב
הדבר אשר הם חיפשו... טוראמו כבר רכב על כנפי הקסם, כה סמיך
היה האוויר בקרינה מעוותת, ישנה. הוא זימר בליבו את השורות
שכתבו הוריו בדבר הולדת השטנים
"שכן זהו המקום בו נולדים
שטנים, שם יהיו הבתים והקסם הפך את האוויר לכבד ממועקת לב
וסמיך מדבש הדבורים, בעיתות העולם כך יבואו השטנים"
וכמו המחשבה כך באו המכלים, טורפי החיים.
"...So they push me then from side to side
They're pushing me from black to white..."
מושחתים כמו הלילה ומוארים מלהבות קסומות שפרצו, שורפות באורן
הסגול-תכול את האוויר עצמו מתוך האובך הקריר, שלושת טורפי
חשיכה מעונים - דומים הם לדובי ענק שעצמותיהם עוותו בתוכם,
להבים שבקעו מנקודות החיבור של הפרקים ופניהם הפכו לפני חרקים
עם צבתות ענק, רעשו כשנשכו את האוויר - סנדרה נאלצה לחמוק ממכה
שריסקה את הרצפה עליה עמדה לשבבים, האקדח של מבזיק לידה וזוהר
מכוח הכשפים שהיו חרוטים על פניו, מפיץ את החום המוכר והישן
שלו.
אבל לאיסן לא היו את הרפלקסים העוורים של דוריאק החתולי, או את
הניסיון הקרבי העשיר של סנדרה או אפילו את העור הקשיח של
ואליאלס - מכת כפות ענק סחפה אותה באגרוף אל תוך ערימת שברי
זכוכית ואבנים, בעוד כאב חטף אותה בפתאומיות.
היא התעוררה במעומעם, כדי לראות את שאר החבורה נלחמים על חייהם
כנגד השטנים העצומים, כדורי האש של טוראמו בהקו, להב הראנסו
בקושי נראה לעין במערבולת של ברזל אכזרי סביב הראנסו המגודל
וואליאלס פשוט קרע לגזרים את כל מה שהוא ראה בדרכו, כדרכם של
מטורפי הקרב האדומים מקרב הדראקו - טפריו משסעים דרך בשר עצם
ומתכת כמו כולם היו בד משי רך.
אבל הכאב עדיין פעם ברקותיה, שולח אותות חשמליים מעיקים דרך
העצבים, היא הייתה חייבת לזוז - להתקדם כי אחרת תיפול לאחור -
ואז היא בהתה בירח, היא ידעה שאסור לה, אבל לא הייתה דרך
אחרת.
היא נראתה כמו בלון שמתנפח מאוויר, כמו גופה היה כלי שהתמלא
בכוח מחודש - הפצעים נעלמו בתהליך כאשר מדמוית האדם השפופה,
חציה אדם חציה צפרדע ענקית הסתערה קדימה בטירוף דמים איסן,
שריריה משתרגים סביב הזרועות העצומות, ידיה מידי אדם עטויות
קרומים הפכו לטפריו של דורס וצעדיה הרועמים רמסו את האדמה.
טוראמו לא ידע אם לצחוק או לבכות, הוא שמע כבר כמה פעמים על מה
שהקוויגל עוברים כשהם מסתכלים על הירח, אבל זה כבר היה יותר
מידי - לראות נערה חביבה, אם כי מוזרה למראה כמו איסן, שהייתה
נוהגת לדבר עם כולם והייתה כה תמימה שאפילו השטנים הנוראים
ביותר לא הפחידו אותה מעבר למראה המבחיל... לראות את הטיפוס
הזה קופץ לך על הרגליים ממכה שהייתה מפצחת אדם לשניים כאילו
הוא לא היו שם ואז הופך לך למפלצת מגודלת וצמאת דם, וובכן זה
כבר היה יותר מידי.
הוא חרק שיניים, נעץ מבט בה, נאבקת באחד הדובים וראה הזדמנות
פז בעוד ידו נשלחת אינסטינקטיבית, שולפת מתוך האוויר את
האנרגיה האצורה בו ומעצבת אותו כבר באופן לא מודע לכדור של ברק
ושל חדות שלא תתואר ומפרק את המתח שבאוויר, זורק את הלהב הקסום
תחת מפרקת אחת המפלצות, מנפץ אותה סופית - בעוד פרץ להבות
כתומות זועמות פרק סביב המאבק, מישהו בכל הבאלגן הזה היה מרוכז
מספיק כדי להטיל קסם של ממש הרהר הזעיר בעודו מחפש מחסה מפני
הלהבות, מביט מחוסר אונים בדוב שהיה נעול בחיבוק מרסק בין
טפריה של איסן, והיא הייתה עסוקה בלהתעלם מחודי העצם שקרעו
בגופה בעודה מוחצת אותו למוות, חסר אונים כאשר אפילו הריכוז
הקלוש הדרוש לכשפיו השונים נטש אותו, הדברים האלו היו יותר
מידי בשבילו, והוא התפלל לעצבי הברזל שהיו למגודלים הללו בעוד
אנקת עצמות נשברו וצרחת הייסורים הסופית של דוב האימים נשמעה
ברקע, עם שאגת להבות שליחכו דם חי.
להב הברזל צנח במכה אימתנית, מבתר בשר עצם ואפילה כאשר קטע את
ידו המדממת של היצור בעוד קסם דם שרף בכאב בעורקי דוריאק - הוא
הניף את ראשו מעלה וצרחתו נשמעה באוויר יחד עם קול נפילת הזרוע
על הריצפה
"איסן! חתיכת בת צפרדע שכמותך, אמרתי לך לחבוש את
כיסוי הירח שלך!" הוא רעם בניב לעוס, לא ברור.
"סנדרה, ואליאלס אתם דוב, אני, איסן" הוא סינן בשנית כאשר
הוא הסתער דרך הלהבות, מזנק ונוחת על ארבע, להב הראנסו שלו
נזרק לכל הרוחות בעוד האש חורכת את פרוותו והזוהר מכה אותו
בעיוורון - ביד אחת לפת את זרוע המדולדלת, שחזרה לגודלה הרגיל
של איסן - נרתע לשנייה מחלקלקות הדם שזרם עלי ואז לפת את
השנייה, וזינק החוצה, היכן שראה את שני השטנים האחרים שחוטים,
בעוד בארקיס טיפל בפצועים, ופלט
"זה יהיה מאתגר" קצר כשראה
את החורים בגופה של איסן, שדיממו בדם כחול-אפור מוזר.
הוא פשוט הניח אותה שם בצד והלך לאסוף את הלהב שלו, לוחם יודע
מתי נוכחותו תהייה לנטל. ודוריאק היה לוחם, בכל רמ"ח איבריו.
המצב היה קשה, מספר פצעים עמוקים ולפחות 3 עצמות שבורות, בנוסף
לא הייתה לו היכרות מספקת עם האנטומיה של הקוויגל, שלא לדבר על
קוויגל שמסוגלת להפוך מבחורה סימפטית למפלצת בגובה 4 מטרים,
הוא לא היה מאוד בטוח במבנה העצמות כשהוא החליט לעשות ניסוי
בעוד זוהר זהוב חמים בקע מקצות אצבעותיו והרגיש את הריקנות
הממלאת את ליבו, את הכוח הנשאב ממנו. זה תמיד היה מרוקן לבצע
את הריפוי בדרך הזאת, אבל לקסם פנימי יש את המחיר שלו.
תוך כדי הוא שלף בידו האחת את אחד הבקבוקונים הקשיחים שמצא
פעם, חלק מסט רפואי טכנולוגיה שהוא מצא פעם -הוא תמיד שמר מעט
מהחומר הזה שזרז את תיקון הרקמות לרמה כזאת שאפילו זרועות גדלו
מחדש - שלוש טיפות מדודות היטב לתוך כל אחד מהפצעים העמוקים
והוא כבר היה בטוח שהיא תשרוד, בהנחה שלא היה רעל קטלני בתוך
הטפרים האלו.
באריקס נשם לרווחה, היא נשמה בקלות רבה יותר, וידיו היו
מלוכלכות מדמה השפוך, לקחו לו כמה שניות לפני שהצליח למחות
אותו על פני משטח הלבנים החלקות שהייתה הרצפה, ומבט חטוף הראה
שהפצעים כבר מחלימים ורקמות חדשות צומחות לנגד עיניו... הוא לא
היה שורד את זה, בלי שום ספק - אבל הוא בטח בשריון המתכת המלא
שלו, בתותח הספקטרים האימתני שהרכיב פעם, לפני הרבה שנים
ועדיין לא נגמרה לו התחמושת או נראה כאילו היא התמעטה.
הוא נאלץ לאסוף את שיערו הלבן והשופע לצמה ארוכה, עיניו
הירוקות נעטפו בקמטים של עור חבוט אקלים - הוא כבר קבר לפחות 3
חבורות של אנשים נלהבים ומנוסים יותר מאלו שהיו סביבו ושרד
משום מה, אבל הוא נשבע להמשיך - נקמה אישית אף פעם לא מסתיימת,
והוא אף פעם לא היה כל כך קרוב ללב האימה ששיתקה אותו בקרב
הראשון שלו.
הם היו שישה בלב עיר שהזמן נטש אותה, נשמות מתים ריחפו סביב
ורק חיפשו את הכוח להתגשם ולקרוע בשר חי, ההיגיון היה תקוע אי
שם מאחורי התודעה כשפיו חסום ומרוסן, הפחד היה נעול במרתף עמוק
של רגשות סותרים והתלהבות ששרפה הכל בלהבה נערית, הלהבים היו
חדים ורובי האש והכוח היו טעונים.
"Howling the night, for sun of the midnight
Serving the people, condemned you in the eternal night"
היה זה סיפורו שלו, סיפורו של איש מכונה ורוח, סיפורו של מטורף
ובעיקר סיפור על אדם שלא ידע פחד, והוא גרר אתו את האשמה של
היותו כזה למשך חצי מחייו כאשר מתו חבריו הראשונים, מהקורבן
הראשון שראה כששחטו שטנים בכפרו, מהמפלצת הראשונה שהרג כשיצא
למסעו הראשון, מהקרב האחרון של הקבוצה האחרונה שבה השתתף.
הייתה זו החלטה שהוא ביצע, גם אם לא במודע.
"היו שלום, אתם את המשימה שלכם סיימתם פה, אני ממשיך לתוך
העיר, אתם חוזרים הביתה עם השלל - לי יש את הסיפור שלי -
הסיפור שלכם ייקח אתכם עוד למקומות אינספור ועם קצת מזל גם
לחיים טובים, אבל אני, הסיפור שלי נגמר פה" - באריקס הסתובב
והלך, שריונו משקשק קלות בצינת הלילה, תחת אור הירח.
סיאן וטוראמו רצו ללכת לעזור לו, אבל ואליאלס ודוריאק עצרו
אותם - מילת כבוד של לוחם, מילת דם של דראקו והמבט הנחוש
בעיניו של המנהיג לשעבר שלהם הבטיחו לו מעבר חסר ייסורים ודאגה
לאחרים, גם הם הבינו מה עובר על אדם שעברו הציק לו שנים כה
רבות.
הם עשו פה מה שיכלו לעשות, משם התפקיד היה שלו, והם חזרו על
עקבותיהם, עמוסים בשלל המלחמה.
הוא מעולם לא חזר מאותה העיר, דוריאק חושב שמת בקרב אצילי,
ואליאלס התפלל לנשמתו והשאר פשוט תהו מה הניע אדם כל כך חזק
להתאבד ככה.
מה באמת?
הזכרון היחיד שהיה כדי להסביר, הוא דמותו הדקה האובדת בין
צללים של מכונות עתיקות יומים, שריונו בוהק ואקדח הענק שלו
מוחזק בידו, שמוט מטה. הולך באיטיות ברחוק ששמו עדיין הבהב אי
שם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.