"ההתעלות היא המוות, ההתעלות היא החיים - היא נשיקת הנשימה
החדשה, היא התהילה שבתוכנו שבוערת עתה באורה הבלתי מנוצח של
החמה" - מיומנו של סולאריין.

"ההתחלה, כמובן, היא האזור הרגיש ביותר בכל סיפור - אין לדעת
כיצד לאזן את כל הנימות והנקודות הסבוכות ולהעניק להם בסיס
מוצק וסדר כרונולוגי הגיוני, לפעמים אני שואל את עצמי אם הכל
תמיד היה ככה - או שהעולם היה אחר לפני הנשימה השנייה.

אבל כמובן, אני מלהג על כך יותר מידי - הסיפור שלי מתחיל בעיר
ההוללים גרייטפורקס, או ליתר דיוק, לא רחוק משם בכפר צ'יינאק -
אחד מכפרי הסביבה המספקים מזון, יין ויבולי סמים לעיר עצמה,
אנחנו לא עבדו רוח ספציפית, אלא שילמנו את בירכתנו לרוחות
הכלליות והיינו מרוצים - היו חורפים קשים יותר, ומידי פעם קיץ
שגרם ליבול להירקב בטרם זמנו. לא אומר שהחיים היו קלים, אבל הם
התקדמו במסלול יציב - אנשים נולדו, חיו הולידו ומתו, רובינו
חיינו על החרב כמו גם על המחרשה, ברבריים וניגועי כאוס לא היו
נדירים מידי בארץ הנהרות הבלתי ספורים.
הורי היקרים, יחד עם אחי הגדול פייליאר ואחותי הגדולה עוד יותר
סליארה, היו הנפחים של הכפר - אימא ידעה לעצב את התכשיטים
המעודנים שקנו את ליבן של נשות עיר, ואבא דאג למחרשות, לחרבות
ולכל שאר הצרכים המתכתיים בעזרתה האדיבה של סליארה. אחי מת,
עוד בטרם יכלתי להכיר אותו ממש - אומרים שברברי אחד אכל אותו,
אני לא יודע עד היום - ההורים סירבו לדבר על זה, והחיים
המשיכו, אם זה לא היה ברברי אז הייתה זו מגיפה. החיים היו
מסוכנים ולא בטוחים, אך אלו היו חיים."

"אני לא יודע איך הכל השתנה, לא היה זה שינוי פתאומי, התעלות
מזהירה וגדולה שנפלה עלי כמו ענן תהילה משמיים, אני זוכר
שעזרתי לאימא שלי במחרשה, פותחים חלקת מריחואנה קטנה בחורף
שלפני יום הולדתי ה-15, ליד הכפר שלנו רכבה חבורת אנשים על
סוסים, גדולה כל כך שכנראה יכלה לאכלס את כל הכפר שלנו - כולם
על סוסים, מעולם ראיתי סוסים כה רבים ביחד, וכל כך הרבה בד
שחור במקום אחד - אימי הסבירה שלי שאלו היו אנשים מהבריגדה
האפילה של סכיני הלילה - שכירי חרב מסוכנים שמקורותיהם ספק
ברבריים ספק גרועים יותר.
האירוע נשכח במהרה, ואני נסעתי עם אבי לעיר למכור את המריחואנה
וחפצי האומנות של אימא - נפלנו על קרנבל, האנשים בגרייטפורקס
תמיד מוצאים איזשהיא סיבה לחגוג משהו למען הרוחות האדירות
שלהן.
אחותי נסעה אתנו, היא תמיד הייתה הוללת משהו, ולא הופתענו אני
ואבי שהיא חזרה בהריון הביתה, הילד היה נפל - אבל הקרע המציק
הזה בין ההורים אליה מעולם לא החלים ממש, בנסיעות בחורפים
הבאים היא תמיד הצטרפה אלינו מאוחר יותר ויותר, בגיל 18 היא
כבר לא חזרה הביתה, אלא מצאה קיום חדש בתוך העיר הגדולה -
ונותרנו אני אבי ואימי.
אני לא יודע אם הזכרתי את זה קודם, אבל אני נפח - תמיד הייתי,
היו לי את כפות הידיים העדינות של אימא ואת הזרועות של אבא,
פרזול סוסים היה עניין שבשגרה, חרבות היו אתגר גדול יותר -
ליום הולדתי התשע עשרה בניתי לעצמי את פטיש החישול שלי, אני
נושא אותו עד היום, ידית עץ הברזל המחוזקת שלו וראש הפלדה עברו
כמה שיפורים מאז, ועדיין הוא היה כלי מרשים כבר אז."

"נתקלתי באחותי פעם נוספת במסע שלי בגיל 19, אבא שלי סידר
שניפגש באיזה באר באזור החגיגות הנמוך ליד הנהרות, הוא עדיין
היה מוצף מהגשמים הקשים, אחותי הייתה תמיד בחורה נאה, וכמויות
המחזרים שהיא משכה אחריה כמו זבובים לא הייתה מפתיעה, למרבה
הפלא היא הייתה מכוסה במשי ובעגילים שהזכירו לי את הסגנון של
אימא. התברר שהיא הייתה עסוקה בלנהל בית זונות מצליח אי שם
בתוך גרייטפורקס, היא לקחה אותי והבטיחה לאבא שאני אחזור עד
הקיץ"

"החוויות שעברתי שם היו מיוחדות במינן, אני מניח שאין טעם שאני
אתחיל לפרט, זה לא שייך לעניין - העיקרון הגדול היה שהבנתי סוף
סוף את מערכת היחסים הקשוחה בין אנשים לרוחות העיר, הם מספקים
להן אמונה, הן מספקות להם הגנה - עניין הוגן למדי, אם הרוחות
היו קצת פחות נוקשות בדרישות שלהן, אבל מה לעשות - חיים הם
חיים, והם קלים יותר כשאתה צריך לחגוג רוב הזמן ופחות לעבוד.
הזמן אולי עבר בנעימים... אבל התחושה של הרוח היושבת מאחורי
עורפי, יונקת את התחושה, את החיות שבחוויות ההנאה ואת האקסטזה
של הסמים המרחפים בחדרי ורחובות העיר הייתה יותר ממה שיכולתי
לחוש, הדלדול הזה בדברים שאמורים היו להסעיר את החושים במחיר
חייהם הפך כבד מנשוא. אלא שלא היו אלו הרוחות אחראיות לדבר,
הזמן עבר, כן, אך חקירות משונות העלו פרטים לא תואמים, עקבות
משונים ברחובות, אנשים שראו דברים שיצאו מתוך חלומות הובילו
אותי אט אט ללב האימה, מרתף קטן, כה פועם בכוח שיכל כנראה
להתפוצץ באם לא נוקז כוחו מתוכו לתוך יצורים אחרים. גיליתי את
המקום בדרך הגרוע ביותר שבדרך האפשר - נשלחתי לשם על ידי אחותי
"ללוות לקוחה חשובה לביתה". אני לא יודע אם אחותי ידעה את האמת
אודות אותה אישה, אין זה חשוב.
אנסה לתאר אותה, אבל זה קשה מידי למילים - שיער ירוק כדשא טרי,
עיניים סגולות כאחלמה מלוטשת, אוזניה מחודדות קלות וגופה
קימורים של דבש חלק ששזף את עיני בבגדי הנוצות המשונים של בני
האצולה, אני מודה שהיא לכדה עיני באותה קלות שדבש מושך
דבורים."

"ליוויתי אותה הביתה, כמובן, אל אותו בניין נוצץ מלבנים
מעוטרות פלדה ששכן כה קרוב למשכנן של רוחות העיר, שומרים עטורי
נשקים שכמותם לא ראיתי או חישלתי מעולם, התחושה הייתה כה מוזרה
שכמעט נכנעתי לכישוף - המאמץ להחזיק את שפיותי למראה יופי והדר
שכמוהו לא יכולתי לדמיין כמעט גרם לי לקרוס מרגלי, שלא לדבר על
לעשות משהו אחר.
לרגע אחד ראיתי את דמות האישה משתנה, עורה... נהייה בהיר יותר
לשנייה, כאילו כתגובה על דמיון חולני שעלה במוחי, הדבר נתן לי
נקודת אחיזה במציאות שהייתה מושלמת. נקודה שבה יכולתי לגרד את
האשליה - לאט לאט, כמו צעדה באפילה דרך כתמים של אפור. כשהגענו
למרתף, כבר איבדתי את ראייתי, את החושים האחרים - הייתי מרוכז
כל כולי בכתמים של אשליה לא הגיונית שסירבו להתחבר, לא הייתי
מוכן בשום פנים ואופן שמה שראיתי הייה המציאות כמות שהיא.
ברגע זה קיבלתי את ההתעלות שלי, אני מניח שזה היה מוזר - רגעים
של אור מוזהב, גחליליות קטנות של טוהר שהתקבצו למול עיני עד
שטיפסו על פני דמותה של האישה, שהתמוססה לנגד עיני ליצור
שהייתה - פיה, מעוותת מעבר לתיאור, להבנה ולהגדרה - יצור שחי
מחלומות, שניזון מנשמותיהם של בני התמותה. ואז ראייתי הוצפה
בשנית, מתמלאת בשנית באשליה ואז צונחת שוב אל המציאות הכבדה,
האפילה - הייתי כה קרוב למולד המפלצת, למולד הכוח המעוות שאני
מניח שאם אבי הגדול לא היה מברך אותי במגעו לא הייתי שורד
זאת."

"קמתי מהשבי, וחרב של זוהר וכוח נקי התמצקה לידי בזמן שבאוזני
צלצלה מנגינה שתפארת הבריאה כולה הוכלה בתוך ושטפה את תודעתי
בתהילת שמי הבוקר, וכאשר הנחתי את עיני על יצור התועבה, דמי
השמיים של בין-ערביים זלגו מהילת כוח שהקיפה את דמותי הצנומה -
עכביש עינבר הפנה זרועות של אוריכליקום בזמן שהסתערתי
בעיוורון, מוצף בכוח שלא ידעתי כמותו מעולם.
ההתקפות באו אלי מהר יותר, בקלות רבה יותר - לבסוף היצור מת -
החדרתי את חרבי הבוהקת למעמקי מעי היצור עד שהפסיק להתפתל
בשנאת הקיום - ואז פנימי אל עמודי המתכת שהחזיקו את טירת
האשליות שלו - קסם נשרף באוויר ונצרב לתוך המוח בשעה שראיתי כל
שבר וכל קמט עדין בחרשות הסגסוגת המשונה, מהלומת חרב אחת
והעמוד נחתך לאורכו של שבר סמוי, ברחתי משם כל עוד נשמתי בי."


"האיזור מבחוץ לבניין לא היה עמוס, ואני חמקתי דרך רחובות
הערב, נמנע ממגע אנוש עם החוגגים של הקרנבל השבועי בעוד
מחשבותיי מוצפות באלף רעיונות סותרים אודות סיפורים וחצאי
אגדות ששמעתי על הסיוטים המהלכים, על טורפי האדם ששלטו בעידני
חשכה שלפני היות העולם מה שהוא היום, עמוק בתוך הטירוף שהיה
לפני עליית דמי הדרקון לשלטון על הממלכה המדכאת שלהם. ה"תועבה"
קראו להם, ואני ידעתי אינטנקטיבית שאני הוא מאלו שנחשבו
לגרועים ביותר ה"אנקלין", מכשפי שחור שסחרו את נשמותיהם בנות
האלמוות בעסקאות מטורפות במסע אל הכוח תוך כדי זימון שדים
וכפיית רצונם על בני התמותה חסרי האונים ברשע שהעולם לא ידע
מאז. אבל אדון השמש היה שם איתי, במסתי.
הוא נתן לי כוח, ויותר מכן, הוא נתן לי חזון.
חזון על עידן שהאדם יכול היה לפרוש כנפיים במכונות זהובות
ולטוס אל השמיים הבהירים, שבנייני ענק מזכוכית מכושפת ופלאות
אדירות תחת מלכים שתהילתם עד ולוחמים שדם חרבותיהם הגן על הצדק
בכל אשר נדרש וכן חציהם של זאבי הברזל, אשר צד האור הגיע דרכם
לחרכים שאליהם שום צבא לא יוכל לחדור - עידן זהב שרק בכוחם
נבחריו ונבחרי אחיו האלים להשיב מיד הכאוס הרוגש על הארץ. אני
הייתי בנו, מכשף ומלומד, נפח ומרפא, אני הייתי מבני בין
הערביים, אור בחשכה של בורות וניצול.
הייתה לי מטרה, אור שהדף את חשיכת השמועות הרעילות שהפיצו
בוגדים שפלים בני אלפי שנים, ועתה הגיע שעת הנקם. באותו היום
פניתי צפונה, לעבר צ'אנטה שם חיפשתי את גורלי."