השלט הקטן נדלק מולי, מלווה בצפצופו המוכר, "נא לא לעשן. נא
להדק חגורות". ניתקתי את ראשי הבוהה בחלון, אשר כל מה שנשקף
ממנו זה נופו המכוער של שדה התעופה בן גוריון. מה אני בכלל
עושה פה? מה גורם לבחור בן 29 לקום יום אחד ולעזוב את הכל?
לימודים, עבודה, קריירה, משפחה, חברים. לזרוק את הכל. להיכנס
למשרד נסיעות ולומר לסוכנת "אני צריך כרטיס טיסה להודו, כיוון
אחד בבקשה".
המטוס החל בנסיעה האיטית לכיוון מסלול ההמראה. סובבתי את ראשי
לכיוון פנים המטוס. הרבה חבר'ה צעירים הנראים כיוצאים לטיול
הגדול אחרי הצבא, זוגות חמודים העושים רושם של סטודנטים בחופשת
סימסטר, כמה משפחות, אנשי עסקים ואני- אריק ז., מושב 43A, ליד
החלון. נוסע לבד. טיסת אל-על 1508 לניו דלהי, הודו.

רק לפני שנתיים הכל נראה אחרת. החיים היו על המסלול הבטוח
לעתיד ורוד. עבודה במקום מסודר ומכובד, לימודי התואר השני עמדו
בפתח, המשפחה הייתה גאה והכי חשוב- מאיה- האהבה הגדולה של חיי,
נשמתי השנייה, האוויר שנשמתי יום יום, הפרצוף איתו הלכתי לישון
בלילה ואיתו קמתי בבוקר. היו לי חיים, שלמתבונן מהצד, נראו
אידיאלים. אפילו כששאלו אותי אז מה שלומי עניתי מצויין, מה רע?
יש עבודה, לימודים ויש את מאיה. כבר ארבע שנים. אולי נתחתן. מה
אולי? בטוח. ככה כולם אומרים. היינו ההימור הבטוח של החבר'ה.
העיסקה הסגורה. המשפחות כבר עשו סדר פסח ביחד. מה יותר מזה?
מה לא עשו בשבילנו. עזרו עם דירה, קנו רהיטים, מכשירי חשמל,
עטפו אותנו בכל טוב. רק דבר אחד היה חסר. טבעת. הדבר הקטן
והנוצץ הזה שאני ומאיה צחקנו עליו בכל הזדמנות. בזנו לו. לא
האמנו שאהבתנו צריכה סימנים חומריים. גן אירועים, DJ,
קייטרינג, מוזמנים- מה זה השטויות האלה? מה אנחנו צריכים את
זה? אנחנו מעל זה. האהבה שיש ביננו היא לנצח ולא משנה אם איזה
רב אומר את זה מול 400 אנשים. כל קיץ היינו הולכים לאיזה שש
שבע חתונות. חברים שלי, חברים שלה. כל חתונה אותו סרט. "מה
איתכם?"  "בקיץ הבא אצלכם". בהתחלה צחקנו, אחר כך התעלמנו,
בסוף זה אפילו הרגיז. עשינו דווקא. "אנחנו לא מתחתנים", "יש גם
דרך אחרת לחיות". בבית היינו מדברים על זה הרבה. האמנו שאפשר
גם בלי זה. מי יכול עלינו? אנחנו לא כמו כולם. אצלנו החתונה
היא לא המטרה. האהבה היא העיקר, היעד הסופי, הדבר היחיד. אהבנו
בטירוף. ככה לפחות אני חשבתי.

"קיבלתי הצעה" היא אמרה לי יום אחד בארוחת הערב. הקפדנו לאכול
ביחד לפחות פעמיים בשבוע. זמן איכות. היינו מדברים, צוחקים,
שותים יין. קשה היה להקפיד על המנהג היפה הזה אבל עמדנו בזה
בכבוד. זה היה חשוב לנו. חשוב לזוגיות. "יוצאת משלחת מטעם
האוניברסיטה ללימודים באיטליה", "סמסטר אחד", "ארבעה חודשים",
"נרשמתי", "אני נוסעת".
קטן עלי. מה זה ארבעה חודשים לעומת כל החיים? תיסעי בכיף, אחלה
הזדמנות, אולי אני אפילו אבוא לבקר, אני אחכה לך פה, בדירה
הקטנה שלנו, שום דבר לא ישתנה, שהיה לך ראש שקט. יצאתי מלך. לא
כולם היו מגיבים ככה. חברים שאלו אותי אם לא ניסיתי לשכנע אותה
להישאר, ארבעה חודשים זה הרבה זמן בנפרד. מי הם בכלל? מה הם
מבינים? עניתי. זה אני ומאיה. כבר אמרתי לכם. אני והיא זה הדבר
האמיתי, שום דבר לא יפריד ביננו. לא איטליה, לא לימודים.
כלום.

נהיה לי קר. המזגנים האלה במטוסים מוציאים קור אימים. הסתכלתי
מסביבי. כולם עם חולצות קצרות. מבסוטים. נו בטח, יולי. חום
מטורף בארץ ופה במטוס נעים. רק אני מת מקור. אני מתכסה בשמיכה
הדקה ועוצם עיניים. סוף פברואר. הלילה האחרון לפני הטיסה שלה
לאיטליה. אחד הלילות הקרים של החורף באותה שנה. שנינו שוכבים
במיטה מתחת לפוך, אחרי סקס, מביטים לתקרה. לא יודעים מה לומר
אחד לשני. מה אומרים לפני פרידה כזאת. כבר חודשיים מאז שהיא
הודיעה לי שהיא נוסעת אני מסתובב עם גוש בגרון. מועקה בלב.
מבחוץ הכל בסדר. מפרגן, מעודד, תומך, עוזר, רואה את ההתרגשות
שלה גואה מיום ליום. אבל בפנים, שריטה. פחד. חרדה. ענן אפור.
ארבעה חודשים. 120 יום. 2880 שעות. ימבה זמן. איך אני אחזיק
מעמד. הייתי יוצא למילואים לשבוע ומדבר איתה עשר פעמים ביום.
אבל לבד? אני? ארבעה חודשים? לא הייתי לבד אף פעם. מהבית של
אימא ישר אליה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאנחנו לא באמת נפרדים.
אנחנו ביחד, רק רחוקים לתקופה. תכל'ס זה היה נכון. חשיבה
רציונלית. אני חזק בזה. לא נפרדנו אחד מהשני. היא תחזור והכל
ישוב להיות כמו שהיה.  תמים.

בשדה התעופה הייתה חגיגה. כל המשפחות של חברי המשלחת היו שם.
נשיקות, חיבוקים, דמעות, צחוקים. פרץ רגשות אולטימטיבי. רק אני
עומד ולא מזיז שריר אחד בפנים. קפוא לחלוטין. רואה אותה בשיא
ההתלהבות. מאושרת כמו שלא ראיתי אותה בחיים ומרגיש ריק. מה היא
עושה? היא באמת מתכוונת לעלות על המטוס הזה? מה זה השטויות
האלה? בואי ניסע מפה. האוטו בחניה, 20 דקות ואנחנו בבית.
התחיל הבורדינג. רגע האמת. היא נעמדת מולי ומסתכלת לי בתוך
העיניים. העיניים הירוקות שלה. שעות הייתי יכול להסתכל עליהן.
מדהימות. כל העולם היה בתוכן. עיניים מלאות רגש וחוכמה. מלאות
אהבה. אבל עכשיו, לא מסוגל. זה מעל לכוחותיי. אני מחייך, מחבק,
מלטף. "אני אוהבת אותך", "אל תשכח את זה". רוצה לענות לה אותו
דבר אבל משהו תקוע. מרגיש את הדמעה בעין. תחזיק את עצמך. אל
תישבר. גבר. חזק. "תעשי חיים גם בשבילי". איזה משפט מפגר.
אומרים את זה לחבר שטס לחופשה בתאילנד, לא לחברה שנפרדת ממך
לארבעה חודשים. שכבתי לילות שלמים אח"כ והתייסרתי על זה שלא
אמרתי לה שאני אוהב אותה באותו הרגע. אולי זה היה משנה את
התמונה. כבר אמרתי קודם, תמים. היא הסתובבה עוד פעם אחת לפני
שנעלמה במדרגות. יפה כמו שלא ראיתי אותה מעולם. מאושרת. על גג
העולם.

זהו. אני לבד.

את האמת, לא היה כל כך רע בהתחלה. אפילו די נחמד. פתאום החיים
קיבלו איזה שהוא מימד אחד. איזו תפנית שאפילו די מצאה חן
בעיני. יצאתי הרבה, ביליתי המון עם החברים שלא יצא לי לראות,
חזרתי לעשות ספורט ובעיקר חייתי ללא שום צורך לקחת עוד בן אדם
במערכת השיקולים. חייתי חיי רווקות של "לא רווקים". ללכת עם
להרגיש בלי. רק על דבר אחד לא הייתי מוכן לשמוע. על בחורות
אחרות. הייתי כמו סוס ששמים לו מכסים על העיניים. לא ראיתי
ממטר. ולא שלא היו הזדמנויות. אבל אני, איש של אישה אחת. מזל
סרטן. נאמן כמו כלב. ולמה שאני לא אהיה. זאת האהבה הגדולה של
החיים שלי. אני לא מתכוון לדפוק את זה. חוץ מזה, החיים היו
סבבה. בדיוק חודש. עד שהתחיל הגעגוע.

אני מת לנמנם קצת. כולם מסביבי עצמו עיניים. חלק מסתכלים בסרט
או בתוכנית טלוויזיה, מה שזה לא יהיה. אני לא אצליח להירדם
בטיסה הזאת. כמו שלא הייתי נרדם בלילות הארוכים בלעדיה. הייתי
שוכב במיטה ופשוט מדמיין אותה. את הפנים שלה. את הגוף שלה. את
הריח. הייתי מדמיין אותנו עושים אהבה. אח"כ כשהייתי נרדם היא
הייתה מופיעה לי עוד פעם בחלום. צוחקת, מאושרת, אוהבת.
הגעגועים היו חדשים לי. אף פעם לא התגעגעתי ככה. הרגשתי את כאב
הגעגוע חותך אותי  מבפנים. צועק מתוך הגוף. דופק בתוך הראש.
הכל היה רק מאיה, מאיה, מאיה. בשיחות טלפון, כאילו כלום. מה
העניינים. איך הולך. עושה חיים? כן גם פה לא רע. היא לא סתמה
את הפה. סיפרה לי על הבלויים, המסיבות, הטיולים, האנשים.
הרגשתי בקול שלה כאילו היא מרחפת. בעולם אחר. זה היה נכון.
ואני שתקתי. פשוט שתקתי. לא עניינו אותי הסיפורים. רק רציתי
להיות איתה. פה, באיטליה, על הירח. לא אכפת לי. רק להיות איתה.
כל החיים.

אחרי חודשיים נסעתי אליה. שישה ימים. רק אני והיא. באיטליה.
הנסיעה הייתה בשבילי כמו בלון חמצן. כמו איזו מנת סם לנרקומן.
הרגשתי שאם אני לא נוסע אני נובל. בשדה התעופה באיטליה כבר
בקושי יכולתי לנשום. רק חיכיתי לקחת את המזוודה ולרוץ החוצה
אליה. דפק לי הלב כמו שלא דפק לי בחיים. כל הטיסה רק דמיינתי
את הימים שלנו ביחד. אני ואהובתי באיטליה. כמו סוג של ירח דבש.
כמו בסרטים הכי רומנטים שיכולים להיות. יד ביד ברחובות רומא.
טיול בכרמי טוסקנה. יין. אוכל. סקס. הייתי מרוצה.
אני לא יכול להגיד שהיה רע. היה בסדר. אבל מצד שני לא היה כמו
שציפיתי. אני מניח שבראיה לאחור זרעי הפורענות כבר החלו להיפתח
שם בדירה הקטנה שלה באיטליה. פגשתי את אותה מאיה שהיכרתי אבל
משהו היה חסר. משהו השתנה. לא יכולתי לראות את זה באותו זמן
וגם אם הרגשתי את זה פשוט התעלמתי. היה לי אותה לשישה ימים
בלבד ורציתי לנצל כל רגע. היום אני יכול להגיד שלה לא היה אותי
באותם שישה ימים.

"תרצה לשתות משהו?" "משקה קל, חריף?" אני מסתכל על הדיילת
החמודה, עם החיוך המתוק שעומדת מעלי מחזיקה את עגלת המשקאות.
אני מרגיש בחילה. "יש ויסקי?" אני שואל. מה אני כבר יכול
לשתות. ויסקי. בירה. יין. ייגר. וודקה. כל מה שיש בו אלכוהול.
בחודשים האחרונים זה כל מה שאני עושה בבית. שותה. מחסל
בקבוקים. מוריד שוטים כאילו אני איזה אלכוהוליסט. אולי אני
באמת כזה. השכרות גורמת לי לשכוח. להקהות את הכאב. לטשטש אותו.
מהעבודה התפטרתי כבר מזמן. את הלימודים כמובן שלא התחלתי. כבר
יותר משנה מאז שהיא חזרה ואני מרגיש כאילו נפלתי לאיזה בור
שחור שאני לא רואה את הקרקעית שלו. כאילו סגרו אותי בצינוק
בכלא הכי מסריח בעולם. בלילות לא נרדם. בימים מסתובב ברחובות
ללא שום כיוון כשהפרצוף היפה שלה לא יוצא לי מהראש. שותה,
מעשן, מתמסטל כל ערב ומתמוטט על המיטה שלנו. בדירה שלנו.  
היא חזרה אחרת. אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על השנוי שחל
בה אבל משהו קרה. היא הייתה מרוחקת. קרה. כאילו אנחנו ביחד אבל
לא באמת. אני ניסיתי לחזור למה שהיה והיא לא הייתה נותנת. על
סקס בכלל לא היה על מה לדבר. אפילו השיחות נעלמו. שלא לדבר אל
ארוחות הערב המשותפות. מצאה עבודה עם משמרות ערב. התחילה לחזור
בלילות. לפעמים ב- 12, לפעמים יותר מאוחר. הייתי שוכב במיטה,
עושה עצמי ישן. היו יכולים לעבור ימים ולא היינו מתראים. רק
מדברים בטלפון. הרגשתי חרא. לא הגיע לי כל זה. ניסיתי לתרץ
לעצמי כאילו זה משבר שיחלוף. משבר הסתגלות. שלה לארץ. שלי
אליה. שלנו. אמרתי לעצמי, תן לה חופש. שקט. זמן. היא תחזור
לעצמה. תסבול בשקט ותראה, הכל יסתדר. ניסיתי להחזיר אותה מדי
פעם לדברים שהיינו עושים בעבר. חברים, יציאות, ערבים בייתים.
היא הייתה משתפת פעולה אבל תמיד כאילו היא צופה מהצד. כאילו
היא לא באמת שם. הגוף שלה פה אבל הראש במקום אחר לגמרי. אולי
באיטליה. אפילו החברים הטובים שלי הבחינו בזה ושאלו אותי מה
קרה. מה כבר יכולתי לענות. יהיה בסדר. קצת זמן זה הכל.

אהבה. אחד הדברים שלמדתי באותה תקופה על האהבה הוא שכאשר בן
אדם מאוהב הוא לא מסוגל לראות שום דבר מסביב. כאילו עיוור.
סבלתי. ספגתי טונות של קרירות. רבנו והשלמנו רק כדי לריב עוד
פעם. נרדמים גב אל גב. מדברים רק מה שצריך. קניות, ניקיון,
עבודה. לא הייתי מסוגל ליותר מזה. היא ניסתה לדבר איתי עלינו
כמה פעמים ואני כל כך פחדתי מהמשמעויות של השיחות האלה שפשוט
הייתי שותק. נכנס לאלם. משותק. והיא ככל שהייתה לוחצת אותי
לדבר כמה שיותר ככה אני הייתי מתחפר כמו צב מפוחד בתוך השריון
ולא נותן לה לגעת בי. לא רציתי את זה. רציתי לחזור אחורה.
לימים הטובים. מה קרה לה? גם בעבר היו לנו עליות וירידות. זה
טבעי. כל זוג חווה את זה. אבל ההרגשה אמרה שעכשיו זה אחרת.
משהו שונה. מפחיד. לא רציתי להאמין. לא רציתי לראות. הייתי
מבועת. היא לא רוצה להיות איתי. זה ברור. צועק מכל כיוון.
הכתובת על הקיר. היא חזרה מחו"ל ובלבה החלטה שזה נגמר. זה לא
יכול להיות. ואם זה כן, למה היא לא נפרדת ממני? אולי גם היא
מפחדת? בטוח שכן. אז בואי נפחד ביחד, נעבוד על זה. האהבה שיש
לנו תנצח את כל הפחדים. רציתי לאמר לה את כל הדברים אבל המלים
לא יצאו לי מהפה. הייתי אילם.
הסוף היה בלתי נמנע. בערב אחד, בפנים דומעות, היא הודיעה לי.
היא דיברה על הפסקה. פסק זמן. לי היה ברור שזה סתם. דיבורים
בעלמא. היא נפרדת ממני. היא לא תחזור אלי.

השלט הקטן נדלק שוב. אנחנו קרובים לנחיתה. אנשים כבר מתחילים
להתארגן. לאסוף את החפצים. הדיילות עוברות ומחלקות מטליות
חמות. רק אני יושב והפנים תקועות בחלון. חסרות הבעה. כבר שנה
מאז שהיא עזבה והחיים כבר לא צבועים בצבעים הבהירים, אלא נוטים
לכיוון הכהה. אין צורך להרחיב את הדיבור על איך נראו החיים שלי
בשנה האחרונה. אפשר לדמיין. במילה אחת, גיהינום.

הטייס מודיע שאנו עומדים לנחות.
בחודש האחרון הגעתי למסקנה שאני חייב לקחת את עצמי בידיים.
המצב הנוכחי לא יכול להימשך. אין מצב שבחור יחיה כמו שאני חיי.
השברים חייבים להתאחות ואף אחד לא יוכל לאחות אותם חוץ ממני.
אפילו לא הפסיכולוג ההוא שההורים שלחו אותי אולי. אדיוט. מה
הוא מבין. הוא לא הכיר אותה בכלל. מחווה דעה כאילו הוא יודע
הכל. עזבתי אותו אחר חמש פגישות. מי לא ניסה לעזור. חברים,
משפחה. כולם. אבל אני לא רציתי לקבל עזרה. התחפרתי ביגון.
בעצב. ניתקתי את עצמי מהעולם. הרגשתי איך הרגשות אוכלים אותי
מבפנים. מכלים כל פיסה טובה בראשי. הייתי בדיכאון עמוק. עזבתי
הכל. עבודה, לימודים, חברים. הכל. הייתי יושב שעות על המזח
בגורדון ומסתכל שעות על הים. רק שם הייתי מצליח להירגע קצת.
לחשוב קצת.    
לא עליה.
על הודו.
נסענו להודו אחרי שהיינו שנתיים ביחד. טיילנו במשך כמה חודשים.
בראייה לאחור אני יכול להגיד שזה היה ללא ספק אחת הפסגות של
מערכת היחסים שלנו. היינו כמו גוף אחד. כמו נפש אחת. הייתי
מסתכל על התמונות ורואה אושר על הפנים. מן רוגע. שלווה. אהבה.

באחד הלילות על המזח ירד לי האסימון. תהליך הרפוי העצמי לא
יכול להתחיל פה. אני חייב לחזור לנקודת השיא של חיי בדיוק
מהמקום בו אני נמצא כעת, נקודת השפל הגדולה ביותר. אני חייב
לחזור לכל המקומות שהיינו ביחד. לגסטהאוס במיין בזאר, לאגם
בפושקר, לנהר בוורנסי, ליער בו היינו מזדיינים כל יום בהרים
ליד מנאלי, לכל אחד מהמקומות בהם הרגשתי כאילו אני על גג
העולם. הקו המחבר בין השיא לשפל עובר דרך אותם מקומות. רק שם
אני אוכל לסגור את המעגל שמתחיל בנקודה הגבוהה ביותר ועובר דרך
הנמוכה ביותר. ייקח חודש, שנה, יותר. לא אכפת לי. המעגל ייסגר.
אני חוזר לחיות.
ישבתי מול סוכנות הנסיעות כל הלילה עד שעת הפתיחה. רעדתי כולי
מרוב התרגשות כשנכנסתי בדלת. הרגשתי שהצעד הזה לתוך הסוכנות זה
הצעד המשמעותי הראשון שאני עושה מזה הרבה זמן. זה צעד בשביל
אחר. שביל צדדי שיוביל לדרך אחרת. "אני צריך כרטיס טיסה להודו,
כיוון אחד בבקשה". בלי מודע אמרתי צריך במקום רוצה. כנראה שעוד
נשאר לי משהו בפנים. יצאתי החוצה לאור. לא שמתי לב אז למעבר
מחושך לאור. המחשבה התחילה בחשכת לילה והמעשה נגמר באור יום.

עוד שתי דקות אנחנו נוחתים. אני מעיף מבט אחרון באנשים סביבי.
כולם מחייכים, צוחקים, מרוצים, מתרגשים. אני לא יודע כמה מהם
היו בהודו בעבר. כמה מהם יאהבו אותה. כמה ישנאו. מה שבטוח שאני
בניגוד אליהם לא נוסע לראות את הודו. אני נוסע להרגיש. להרגיש
את המדינה המופלאה הזאת נכנסת לי לתוך הבטן. אני נוסע להרגיש
את עצמי מחדש. להרגיש את מאיה מכיוון אחד לגמרי. מכיוון
הריפוי.
הדלת נפתחה. אני יוצא החוצה ,אומר לצוות תודה ונעמד ממש לפני
המדרגות. חום אימים. הריח של הודו מכה בי בפנים. נכנס לי לתוך
הנחיריים ומחזיר אותי אחורה בזמן. אני עוצם את העיניים ולוקח
צעד אחד הצידה כדי לאפשר לאנשים לרדת. ממלא את הריאות באוויר
הדחוס והמסריח הזה. מנסה להכניס את כל המדינה המופלאה הזו לתוך
גופי ברגע אחד.
חיוך עולה לי על הפנים. חיוך אמיתי. מבפנים. כזה שכבר חשבתי
שאני אהיה לא אהיה מסוגל לחוות. התרגשות של התחלה מציפה אותי.
אפילו הרגשתי בדמעה קטנה. לא זו שהייתי משאיר על הכרית בלילות
הבודדים אלא דמעה קטנה של אושר. של שמחה. בפעם הראשונה מזה
תקופה ארוכה אני מרגיש שיהיה בסדר. אני יודע את זה.