פתאום קיר מאחורי, והקיר שקוף
אם לא הייתי נוגע בו, לא הייתי יודע.
אני מסתכל דרכו ורואה את השנים אחרי הצבא,
רואה אותי נוסע לעבודה, לאוניברסיטה,
מתאהב, מתאכזב, הולך, משחק, מסתובב.
רחוק יותר כבר פחות ברור,
דומה שיש עוד קירות, מנצנצים, כמעט שקופים,
אבל האור דרכם עובר עכור מעט, חלבי.
כמה שנים בצבא, מעבר מנער לגבר,
היתוך, עיצוב וחישול.
רחוק יותר התיכון,
קצת לימודים ובעיקר הרגשה משכרת של:
"אני מתבגר ואני עושה מה בראש"
אחר כך החטיבה, היסודי...
ושם כבר כמעט חשוך לגמרי,
וכבר לא רואים כלום חוץ
מהבלחי תמונות מדי פעם,
שערים בקירות שנפתחים ונסגרים.

צר כאן ולחוץ,
מאחורי קירות ולפני תהום, חושך.