סיפור אמיתי, רק השמות שונו בגלל צנעת הפרט.


פרק ראשון
כאן, בבית החולים בינות לכתלים הלבנים והארוכים, לזמן קצב
משלו, גם לייסורים. מעת לעת אני עדיין שואלת את עצמי, בשביל מה
הייתי צריכה כל זאת, להיות חלק מהסבל  האין סופי, שלעולם לא
נגמר. כשידידים משכבר הימים פוגשים אותי, לרוב יש להם בדיחה
אחת או שניים, תלונות כרימון או ההערה המצחיקה הזו. "תגידי, עם
כל השנים שלמדת כבר היית יכולה להיות רופאה, נכון?"

ואני, שכבר מזמן הפסקתי לנסות להתנצל, או להסביר את ההבדל.
מבטלת את השאלה,  במשיכת כתף, מתחמקת וממשיכה הלאה.

לרוב אני מצליחה להעביר קו די ברור בין חיי בבית החולים והחיים
שבחוץ. לא תמיד אני מצליחה ואז החיץ הזה מטשטש לו והולך. אני
יודעת, לימדו אותי אחרת. אבל מה לעשות. גם אני לפעמים רק בן
אדם.

ואני עדיין תוהה. איך זה שכל המצוקות מצליחות להתנקז בצפיפות
כזו דווקא לכאן. אני יודעת, גם בחוץ יש צער וכאב ,יגון
ומרורים, אבל שם בחוץ הכל מתפזר. עובר מאחד לאחד כשמגיע תורו.
כאן הוא תמיד נוכח, לא חדל מלהפתיע. על חלק מהסבל יש לנו
לפעמים שליטה. כבר אנחנו יודעים כיצד להקל על כאב שאחר ניתוח,
והכאבים הכרוניים האלה הנגרמים על ידי מחלות חשוכות מרפא
ועושים את המיטב להקל על כאבי פנטום. אבל המכאובים שאדם גורם
לעצמו ולזולתו? כאן קצרה ידינו מלהושיע. אולי לפרקים, אם מתמזל
לנו מזלנו.

 
אריאלה מאושפזת זו הפעם החמישית במחלקה הכירורגית. אישה שעדיין
רואים עליה שפעם הייתה אישה יפה.  היום בגיל 40,  רק עיניה
הכחולות והגדולות בולטות מתחת לשיער דליל וקוצני. והשמיכה
הגדולה מסתירה את ממדי גופה שהצטמקו. בכל פעם שמופיעה, שואבים
מבטנה את הנוזלים שהצטברו, מוסיפים כיסוי אנטיביוטי הולם, ליתר
בטחון.  ואולי  כשהחום מאוד גבוה, כמה סוגים בו זמנית. לעיתים
עוטים פניה במסכה המזרימה חמצן וממתינים.

אמנם גם הפעם הועלתה האפשרות של ניתוח, ניסיון אחרון להשתלט על
הגידול שהולך ותופח בבטנה, ואולי עוד סדרה של טיפול כימותרפי,
אבל מצבה  הכללי שוב אינו מאפשר זאת, אז ממתינים.

אריאלה אינה מן הדברניות. אף פעם אינה שואלת "אחות, כמה זמן
נותר לי לחיות" ולי לא ברור  מדוע. האם מכיוון שיודעת שלא נותר
לה הרבה זמן  או שמפחדת מהתשובה. גם כשיכלה עדיין נשארה טמונה
וספונה בתוך החדר, לא הרבתה להתערבב בין שאר החולים,  אפילו
לחדר האוכל סירבה לצאת, והאוכל היה מובל אליה על מגש, יוצא
וחוזר כלעומת  שבא. רק צלוחית הלפתן המתקתק הייתה מרוקנת . גם
הדיאטנית שהוזמנה במיוחד לא הצליחה לעמוד על טעמה ורצונותיה.

מידי פעם הייתי מביאה לה איזה בייגלה טרי, כזה עם חמאה. גם כוס
קפה חם מהדוכן הקופי טו גו וזה היה מצליח להעלות חיוך נוגה
וקצר. היום,  שום דבר.

בכל הפעמים האחרות שאושפזה, התלוותה אליה  אחותה הצעירה ימימה.
בחורה צנומה, נמוכת קומה ושקטה.  כנועה משהו, למעט שיערה
המתולתל  המתמרד  כנגד עיצובי השעה. ריח  האזוביון הקל הנודף
ממנה תמיד, מוסיף ומעבה שנותיה. כמעט ולא מוציאה הגה,  גם לא
שואלת  מאומה. באה, יושבת שעות ליד אריאלה, מלחשת לה כמה מילים
ואחר נעלמת מבלי שאיש ישגיח בבואה או בצאתה. הבעל רפי, גבוה
קומה ורחב כתפיים,  המופיע אחת לכמה ימים בשעות אחר הצהרים,
ממהר לנהל שיחות מתמשכות עם מנהל המחלקה, יושב דקות ספורות ליד
אריאלה ומתחמק.

ומעבר לשני אלה, היא דומה לקשישים המגיעים למחלקה מבתי האבות
שבסביבה, שבעי שנים וגלמודים.

באשפוז הנוכחי לא ראיתים, לא את ימימה ולא את הבעל. תוך כדי
החלפת תחבושת ממושכת ומכאיבה, בפצע הפעור  בבטנה שמסרב
להתאחות, אני שואלת כבדרך אגב, "עדיין לא ראיתי את אחותך ...
קרה משהו?"

אריאלה מרימה את  ראשה , "הלכה.  רבנו, אז הלכה"
אינני רוצה לשאול על הבעל אז במקום זה אני מנסה טקטיקה אחרת,
"ואין יותר משפחה?"

"הייתה, פעם. אבל ניתקנו קשרים בגלל איזו שטות."

עכשיו אני כבר לא שואלת, ממתינה בסבלנות. אין זה ממנהגי לחטט,
אלא בפצעים שמחייבים הטרייה. אבל אני  נשארת עוד כמה דקות,
כאילו לסדר  את החדר, לבדוק פעם נוספת את העירוי, למדוד לחץ
דם, להטיב את הכרית. לפעמים זה עוזר.

הפעם יש לי תחושה שהנה זה יגיע, אבל אני טועה. אריאלה מבטה
נעוץ בחלון, שותקת. לפני שאני יוצאת את החדר אני מפנה ראשי,
מעיזה ושואלת. "אכפת לך אם אתקשר לימימה?"
"אם את רוצה... לא אכפת לי יותר מכלום."

טון דיבורה מסגיר עוצמת רגשותיה. מזכיר לי טון של ילדה קטנה
שמאוד הייתה רוצה שאתקשר, אך לא תרשה לעצמה לבקש, עקשנית כזו.

אני מחפשת בתיק האשפוז הקודם. ואחר הצהרים כשאני כבר בבית,
מרימה טלפון. נדמה לי אני עומדת לחצות גבולות, אבל אחרי אשפוז
חמישי, אני חשה מספיק קרובה אל אריאלה. נראה לי לא הוגן שתעצום
עיניים לבד.

אז אני מרימה טלפון לימימה, וזו מזהה את קולי מיד, אחרי ה"הלו"
הראשון.
"שמרית, נכון? קרה משהו?" קולה רועד
"לא, לא קרה כלום, עדיין. אני מושכת את העדיין כדי שתבין.

עכשיו ימימה בוכה ואני ממתינה עד שתירגע.
"כל כך פחדתי. היא אומרת.
"גם אני."
" יש חדש?" היא מהססת.
"לא," אני עונה. "הכל כמו שהיה, אין חדש."
"החלטתם כבר על מועד ניתוח?"
"לא דיברת עם הרופאים?" אני מנסה להתחמק.
"אסרה עלי, " עונה ימימה ואני מרגישה את קצה הדמעות.
"היה לנו איזה ויכוח סוער אחרי שחזרה הביתה, באיזה עניין
משפחתי והיא פתאום התפרצה עלי. שלא תעזי יותר לבקר אותי, אני
כבר מתה בשבילך, אז לכי לך. כמעט דחפה אותי מכל המדרגות. הייתה
עושה  זאת אם היה לה כוח. אז יש לי ברירה? אני כאן, מחכה
לטלפון אחרון מהמחלקה."

"יש לך עוד זמן," אני מנדבת קצה מידע. "אבל..."
אני לא מסיימת את המשפט. יש דברים שלא תמיד צריך להגיד,
מבינים.
אני מציעה להיפגש אחרי שאגמור את המשמרת הבוקר, בבית הקפה
שלמטה. ימימה מסכימה מיד.
"אהיה שם," היא שוב מייבבת. "אהיה שם אחותי ואחכה לך."

פרק שני
אני פוגשת את ימימה בבית הקפה  המקומי. ימימה קמה לקראתי,
מחבקת אותי ושוב מזילה דמעות. לשמחתי בחרה לשבת בגינה  הפורחת,
שבשעה כזו עדיין ריקה מאנשים וטוב שכך. אני מתיישבת. אחרי
שמונה שעות ריצה בלתי פוסקת, טוב להתיישב ולתת מנוחה לרגלים,
אבל לא לראש.

"קרה משהו," היא שואלת?
"עדיין לא, עדיין אין שינוי משמעותי." אני אומרת ומוסיפה, "לא
הבנתי מדוע אינך לידה  וחשבתי שקרה  ל ך משהו."

"היא כועסת עלי. אמרה שלא רוצה לראות אותי יותר."
"ואת מאמינה לה? אני משערת שתשמח לראותך, אם תגיעי בכל זאת."
"את לא מכירה אותה כמוני," נאנחת ימימה. "את ממש לא מכירה אותה
כמוני. תראי, הצליחה לריב עם כל העולם ועכשיו גם לקראת הסוף
אינה מוכנה להתנצל. אריאלה לא מוותרת אף פעם, לא לעצמה ולא
לאחרים. לא לבעלה אפילו לא לאח  שלנו."
"לאח?"
היא מתבוננת בי ," אוי  אימאל'ה ,סיפור ארוך, באמת סיפור
ארוך."
"יש לי את כל הזמן שבעולם," אני אומרת ושולחת מבט חפוז
בשעוני.
אנחנו מזמינות קפה, וימימה מעבירה הנחיותיה למלצר, "קפה הפוך,
מעט חלב אבל שיהיה חם. תעשה אותו דבר גם לאחותי."
"יש לך אח," אני חוזרת לתפוס קצה חוט רופף.

"כן, יש לי אח, צחי. כלומר יש לנו אח. כלומר היה לנו. כבר לא
ראיתי אותו הרבה זמן. אולי עשר שנים, בטח יותר. כועס עלי
ובצדק. הייתי לא בסדר. צידדתי באריאלה במקום בצדק.  ואיבדתי
אותו. אלוהים כמה שאני מתגעגעת אליו אל צחי..."

תמיד ברגע הכי קריטי, מופיעה ההפרעה. הפעם זה המלצר שטורח
להביא לנו את הקפה שהזמנו. קפה הפוך, חם חזק וגדול. בשבילי גם
פנכה עם גבינה בולגרית. מה לעשות המחלקה הייתה כל כך עמוסה,
שלא הספקתי להכניס כלום לפה  ואני מורעבת.

ימימה שותקת, לוגמת קלות מכוס הקפה ומציתה סיגריה. נושפת טבעות
לחלל האוויר. "אם היה רואה אותי ככה מעשנת היה מתפלץ," היא
מתחייכת. היה אומר לי 'מימי, למה להרוס את הבריאות...' ושוב
הדמעות זולגות על לחייה, ללא שליטה. היא מוציאה מטפחת רקומה,
כזו של פעם ומקנחת אבל הדמעות ממשיכות לזרום.

"מי, מי?" אני שואלת,  כנראה שאיבדתי אותה באיזה שהוא מקום.
"האח שלי," היא עונה לי "ידעת שהאח שלי הוא רופא. דווקא אומרים
שרופא טוב ומצליח, אבל תפרן, והכל בגללנו. האחיות הנהדרות
האוהבות שלו..."

הקפה החם מבעיר לי את קצה הלשון ואני שותקת. טבעות העשן
מסתלסלות כלפי מעלה נבלעות בתקרה הגבוהה.

"תראי, אני לא יודעת איך היה אצלך, אבל אני, אנחנו...לא פשוט
לגדול בבית של מוות. שני ההורים שלנו נהרגו, סתם בתאונת דרכים
טיפשית. אני הייתי אולי בת 16,  ממש  באמצע התיכון. מי שניהלה
אחר כך את הבית הייתה אריאלה. לקחה הכל על עצמה מבלי להניד
עפעף. לקחה אותנו הצידה אחרי השבעה ואמרה, "אנחנו עכשיו מה
שנשאר. אם נשאר ביחד, נסתדר, אם לא, שאלוהים ירחם עלינו"

שוב מדליקה סיגריה ביד רועדת. "לא אל תגידי כלום. אני יודעת לא
בריא, אז מה, אריאלה לא עישנה סיגריה  בחיים שלה לא שמה שום
דבר לא בריא בפה. שמרה על הבריאות את יודעת התעמלות, אוכל
בריא, צמחוני-טבעוני, כל מה שיש. ועכשיו תראי אותה. אז אני
מעשנת ושהעולם יתפוצץ לו, מה אכפת לי. אני לא אכפת לי יותר שום
דבר."

הטבעות ממשיכות להסתלסל ואני מביטה בפניה הכאובות והכועסות.

"אויש, אריאלה, אריאלה הגדולה והעקשנית..," כאילו מדברת אל
עצמה. "מה לא עשתה בשבילנו? דחתה את הנישואים שלה לרפי, עד
שנעמוד על הרגליים, נכנסה לחובות. טוב, כולנו אכלנו כלום עם
כלום, עד שהבית היה שלנו. צחי קיבל הכל על מגש של כסף, לא
הרשתה לו להזיז אצבע קטנה. 'אתה שב ותלמד תהייה בן אדם.' מחקה
את קולה של אריאלה. "מה אגיד לך, לא מקנאה בו לגדול בבית כזה.
כולו בן 10 היה כשההורים שלנו הלכו פייפן בלילה. ואנחנו לפחות
נשארנו משפחה."

כשמדליקה סיגריה בסיגריה, אני מביטה בה מבט עקום כזה.
"טוב בשבילך, לא אדליק, אז לפחות עוד כוס קפה. אומרים שהקופאין
גם לא  מי יודע מה טוב לבריאות אז תחליטי מה שאת רוצה קפה או
קופאין, שניהם לא טובים לבריאות."
"אז שלושתכם לבד, בלי משפחה. לא פשוט, אני מעירה, ממש לא
פשוט." מתעלמת מהערותיה על קפה וגם סיגריות."

ימימה מחייכת, "את מספרת לי? אבל דווקא הלך לנו טוב ביחד. אני
גמרתי בגרויות, אפילו התגייסתי לצה"ל, בשביל לקבל פרספקטיבה על
החיים, למרות שאריאלה לא התלהבה מהרעיון. גם צחי לא זינק
מעורו. 'תצהירי', אמר לי. 'ככה סתם תצהירי, אל תעזבי אותי
לבד.'  "אבל אני לא, אני הלכתי לצבא כמו ילדה טובה ואחר כך
חזרתי, אבל כבר לא היה אותו הדבר." נאנחת אנחה כזו שבאה
מבפנים.

"המתח בין צחי ואריאלה תמיד היה שם. רק חיפש מקום להתפוצץ.
'תעשה כך, תעשה אחרת אל תצא עם זותי לא בשבילך. ומה אימא הייתה
אומרת אם הייתה רואה אותך יוצאת עם פרנקית פושטית כזו' וכל
מיני דברים. פשוט מיררה לו את החיים אריאלה. טוב, לא בכוונה
רצתה שיצא ממנו משהו. שיהיה בן אדם."

אני מהנהנת בראשי, מנסה להבין. לא תמיד מצליחה לקלוט את כל
התמונה. אבל עכשיו אני מבינה, אולי, מדוע לא רצתה שיוסוף
הסטודנט משנה ב' יטפל בה. אני מחייכת לעצמי ולרגע שוכחת להאזין
לימימה והמונולוג הארוך שלה. לקח לי הרבה זמן לשכנע את אריאלה
להסכים. היום כשיוסוף מגיע למחלקה  היא מבקשת רק אותו. מחזירה
תשומת לבי לימימה. נראת לי שקועה בתוך עצמה לדקה.

"אז את אומרת?"
"תראי, שמרית, הכל היה יופי. מה אגיד לך הסתדרנו נהדר עד...
שצחי הסתבך עם איזו צעירה."
"הסתבך?"
עכשיו אזני קרויות. ימימה שוב צוחקת ומשתעלת. נראית שברירית
מאי פעם.

"כן באותם הימים קראו לה הסתבכות. הכיר נערה, הכניס אותה
להריון ובא הביתה בגיל 19,  כולו חייל אולי חצי שנה, להודיע
לנו שהוא רוצה להתחתן. אחותי כמעט קיבלה שבץ לב. אני זוכרת עד
היום את הצעקות שלה.  הציעה לשלם לנערה סכום כסף בשביל שתעשה
סיום של הכל. אבל שום דבר לא עזר. לא הצעקות ולא התחנונים. צחי
עקשן בדיוק כמו אריאלה. רבו, רבו, כמעט הלכו מכות ובסוף צחי
קם,  הסתכל עלי, הסתכל על אריאלה ורק אמר "יום אחד אתם תרצו
אותי בחזרה במשפחה המחורבנת הזו, לא בטוח שאסכים אז. וטרק את
הדלת.  זהו. מאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנו."

"ומאז אין לך קשר עם צחי?
לא עונה.
"תעלי היום לראות אותה?"
"השתגעת, היא תאכל אותי בלי מלח, את כנראה עדיין לא מכירה
אותה, מבפנים, את האחות שלי. בחיים, אבל בחיים לא הודתה שטעתה.
בחיים שלה."
"ומה יקרה אם תכנסי, תגידי צהרים טובים?"
"אוף את," היא אומרת.
"מה יש לך להפסיד? מקסימום תצעק עליך. אני לא חושבת שהיום תגרש
אותך מכאן. אם את רוצה, את יכולה לומר שאני שכנעתי אותך."
התלתלים הבהירים והמרדניים של ימימה מקפצים ימינה ושמאלה עם
תנועות ראשה, מעיפים לחלל בית הקפה ניחוח עדין של  אזוביון.

"בואי ניגש ביחד אם את חוששת לבד. עלי לא תצעק אני מבטיחה
לך."
"אבל לא בשביל זה אני...אני רוצה שתדברי עם האח שלי, עם צחי."
"ואגיד לו מה?"
"תגידי לו... תגידי לו אחותך גוססת. תגידי לו אחותך הקטנה
מתגעגעת. בוא הביתה. זה מה תגידי לו. תביני אחותי. אני נשארת
לבד. לבד, לבד בעולם הגדול והמחורבן הזה."
"ולמה שלא תתקשרי אליו בעצמך?" אני מקשה.
"כי לי יטרוק את הטלפון "
"אבל גם לי עלול לטרוק את הטלפון."
"כן, אבל את יותר חזקה ממני. תנסי בשבילי טוב? תנסי בשביל
אריאלה, למען המשפחה שפעם הייתה לי ועוד מעט לא יהיה לי
כלום."

אני חושבת, ועכשיו הסיגריה שלי מעשנת שעות נוספות.
"את יודעת מה, נעשה עסקה. אני לא טובה בסחיטות אמוציונליות,
אבל כאשר אבדתי אבדתי. "את, תעלי עכשיו לאריאלה, ואני אנסה
להתקשר עם צחי שלך. מה את אומרת? פר פליי?
ימימה מתבוננת בי, חיוך רפה מתיישב לה בקצות הפה.
"את יודעת מה, הולך. אני אעלה מחר לאריאלה  אם את תתקשרי
לצחי..."
"או, לא לא, את תעלי עכשיו אתי  למחלקה ואחר כך אני אתקשר
לצחי...."
"או קיי, או קיי, אני נכנעת," ימימה נאנחת "עכשיו שנעלה? בואי
נשתה עוד כוס קפה. האמת שמה שהייתי צריכה זה משהו יותר חריף
אבל אני לא שותה משקאות חריפים"...

פרק שלישי
המעלית ריקה בשעה כזו של אחר הצהרים. מטפסת לאט במעלה ביחד עם
הדופק של ימימה הפועם ברקותיה.  גם הסומק בצוואר מעמיק ומטפס
אל עבר לחייה, מדגיש את חיותה.

"מה את עושה כאן בשעה כזו,"  פוגשת אותי צבייה בתחנה, "אל
תגידי לי ששכחת לעשות משהו, לך לא מתאים."
"הכל בסדר," אני מגמגמת, "פגשתי את ימימה ביציאה, אז החלטתי
ללוות אותה לראות את אריאלה. היא בסדר?"
"כן לפני כחצי שעה קיבלה משהו נגד כאבים, אז עכשיו קצת יותר
טוב".
כמה נתת לה הערב, אני רוצה לשאול אבל רואה את מבטה של צבייה,
ומבינה.  לא תמיד צריך לשאול. יש דברים שאפשר לקרוא על פני
אנשים ואת צבייה אני מכירה היטב, הייתה פעם תלמידה שלי, אחת
הטובות.

"בואי, אני אומרת לימימה, בואי נכנס."
"לא, דברי אתה קודם. תגידי לה שאני כאן, תשאלי"...
"בואי," אני חובקת זרועי על מתניה "בואי גיבורה שלי, אריאלה לא
תאכל אותך. בואי"...

אריאלה עכשיו בחדר בודד, לא הרחק מהתחנה.  החדר עירום מפרחים,
אין ציורי ילדים הדבוקים על הקיר ממול. רק שקית עירוי, מגש
לטיפול פה  וריח האלכוהול  החריף שעומד בחלל החדר. ריח של מחלה
שמנסים להסוות. כואב לי הלב שאיש לא העמיד אפילו עציץ קטנטן על
הארונית שלה. והטלוויזיה לשעות העוררות אינה מחוברת לשום כבל.
אין מה שיוכל להסוות ולהשקיט את המחשבות, שלא לדבר על טלפון.

אריאלה שוכבת מוגבהת, תודה לאל  שאין מסכת חמצן. פניה  כמו
תמיד מופנות אל החלון הרחב.  אני נכנסת לחדר והיא מסתובבת אט
אט, רואה את פני ומנסה לחייך.

"אחות שלי, מה מביא אותך בשעה כזו לעשות ביקור חולים, לא הספיק
לך כל הבוקר איתי?" ועכשיו היא רואה גם את ימימה, מתחבאת
מאחורי, רועדת.

"ימימה, יופי שבאת, נזכרת שיש לך אחות חולה שהולכת למות, יפה.
בואי חמודה שלי, בואי תני חיבוק לאחות הזקנה שלך. היא מנסה
להתרומם, ידיה מושטות, למרות העירוי, אבל שיעול תוקף אותה.

עכשיו הן מתחבקות וימימה כצפוי, פורצת בבכי ומטביעה את
אריאלה.

"דיי, קטנה שלי אל תבכי."  לוחשת אריאלה. "אני עדיין כאן,
עדיין לא הסתלקתי מהעולם הזה , דיי, דיי."

קשוחה, אני חושבת לעצמי כשאני יוצאת את החדר משאירה אותן ביחד.
קשוחה ועקשנית  אה, ועכשיו יש לי משימה נוספת. להביא את צחי
לכאן לפני שיהיה מאוחר מידי.

חיוך של סיפוק מרוח לי על הפנים וד"ר פופובסקי, הכירורג הבכיר,
שהערב גם תורן, רואה אותי באה מולו, רק מרים גבה. "שווסטר, מה
את עושה כאן, משעמם לך בבית?"
"אני, סתם, שום דבר כבר הולכת."
"בא לך כוס קפה עם הרופא הכי אהוב עליך?"
"רק אם אתה עושה," אני שולפת איום,  "רק אם אתה מכין..."
בטח. ד"ר פופובסקי שאתה תכין לאחות כוס קפה? אני חושבת בלבי.
אבל הוא מפתיע אותי. "אפילו שניים הוא אומר. אם תסבירי  לי מה
את עוד עושה כאן ...."

בהתאם לחלקי בחוזה, אני מתקשרת לצחי. רק המזכירה האלקטרונית
עונה. "כאן  ד"ר יצחק לבנון. אתם יודעים מה לעשות עתה, שיהיה
לכם יום נעים...."
אני מתלבטת. האם להשאיר שם וטלפון,  מוותרת. אין דבר, אתקשר
בעוד שעתיים.

רק כעבור יומיים, קרוב לחצות, אני מצליחה לתפוס את צחי. כשאני
שומעת את קולו אני , אפילו אני בתחילה קצת מתבלבלת. ציפיתי
לקול מבוגר ועייף, אבל קולו  מבריק וצעיר, כאילו זה עתה קם
משינה, רענן. מציגה את עצמי, בהיסוס. לא יודעת אפילו כיצד
להתחיל. ברגע ששומע שאני מדברת מהמחלקה הכירורגית-אונקולוגית,
משתררת דממת אלחוט. ואני אינני בטוחה אם טרקו גם לי את הטלפון
בפרצוף.
"הלו, אני צועקת לתוך האפרכסת, הלו.."
"אל תצעקי, אני כאן."
"נעים מאוד," אני אומרת. "אני שימרית, ואל תסגור אדוני,"
"אני מאזין."
"תראה זה לא העסק שלי, אבל אני לא יודעת אם אתה יודע. אחותך
אריאלה מאושפזת."
"כן, אני יודע אז מה?"
"היא מתגעגעת אליך," ואני מיד מתקנת. "לא תרצה לדעת מה קורה
לה?"
הקו צוחק צחוק מריר שמסתיים בשיעול כבד. אז גם הוא במעשנים,
ברוך בואך למשפחה, זורמת לה מחשבה במוחי.
"הצחקת אותי. מה פתאום נזכרה בי, אה... תגידי לה שתלך..."
"אדוני?"
"כן, גבירתי היקרה, מה עוד אוכל לעשות למענך?"

אני חשה שאני עומדת לאבד את המלחמה והקרב גם יחד, אבל לא אני
שארים ידיים כל כך מהר. בטח לא אני. אני מהססת. אולי אנסה משהו
אחר? אולי בפנים-אל-פנים  אצליח לשכנע. ואני שוב מנסה.
"הייתי רוצה להיפגש אתך לשיחה. אפשרי, אתה חושב? אפשר להיפגש
עמך לכוס קפה?"
צחוק חם נשלח אלי מעברו של הקו.
"אז ככה מתחילות נשים עם גברים כיום, לא ידעתי."
אני מוחקת צחוק של הקלה, עדיין מדולל ומוקדם מדי .
"רעיון טוב נכון?"
"עכשיו ברצינות, למה עלי להיפגש עמה על כוס קפה, גבירתי
הצעירה?"
"כי אחותך גוססת," אני עונה קצרות, קצת עייפה לשחק משחקים.
"והיא רוצה לראות אותי?"
"אני רוצה לראות אותך אדוני."
"בשביל מה, גבירתי, אחרת את המועד באיזה עשר- חמש עשרה שנה, מי
סופר."
"אל תטרוק, אני מבקשת."
שוב צוחק. "את חושבת שאני אדם מאוד לא מנומס, כנראה." ושוב
שתיקה כבדה.
"אינני נוהג לטרוק את הטלפון בפני אחיות. אז את רוצה להיפגש
עמי, בשביל מה?"
"רק בשביל לדבר אדוני. לדבר ואולי..." משאירה את  המשפט תלוי
והוא לא תופס אותו.
"רוצה עכשיו?"
זה כבר מאוד לא צפוי. אני מציצה בשעוני. חמש דקות לחצות ומחר
אני עובדת בוקר.
"אוקי, אני לא מוותרת.  איפה שתרצה, אפילו עכשיו."
שוב צוחק, המצחק הזה. מה כל כך מצחיק אותו, אני תמהה.
"טוב, שכנעת אותי. לא אסחב אותך מהמיטה בשעה כזו. אני מבין שאת
רצינית. טוב, יקירתי. מחר בשעה ארבע. ברמת גן. מה דעתך על
הפארק הלאומי יש שם אפרופו, או קפולסקי, אם איני טועה. נכון?
אז בארבע בדיוק."

"סגרנו," אני עונה וסוגרת את הטלפון.

פרק רביעי
ברבע לארבע אני בבית הקפה, מחפשת מקום מתאים. מעבירה מבטי על
האולם. שומם, לא מרגש. סתם עוד בית קפה, אינו הולם מפגש אהבים,
אך מתאים לי.  אני מזהה מקום פנוי  בפינה עם מראה לאגם הגווע
והמים העכורים. מרחוק הכל נראה מלא חיים. פה ושם נשים מטיילות
עם עגלות  עמוסות תינוקות. בכל פעם שאני רואה עגלת תינוק,
הבטן שלי מתחילה לגרגר, המיה פנימית כזו מין, אבל הפעם אני
משתיקה אותה, את הבטן שלי. אני יש לי משימה.

אז אני יושבת וממתינה. למזלי בית הקפה כמעט ריק מאדם, וד"ר
לבנון דייקן לפחות כמוני. בעשרה לארבעה הוא נכנס פנימה.
ימימה לא הכינה אותי לשום דבר. גבר גבוה, נראה טוב. מה אומר,
נראה הרבה יותר טוב מטוב. מצח רחב. עיניים כחולות. למרות גילו
הצעיר כבר מאפיר בצדדים, בטן שטוחה, מורגש שדואג לעצמו. מכנסי
ג'ינס, חולצה בהירה מגוהצת היטב. נעלי נייק, הליכתו קלה ולא
מהוססת. יודע את מקומו בעולם. ואני חשבתי על משהו אחר לגמרי,
משהו עכברי, מפוחד, כזה חסר חוט שדרה. הייתי צריכה להבין מתוך
קולו.

אין לי ספק שזה הוא, ואני מרימה יד. ד"ר לבנון קולט אותי ולא
מהסס.
ניגש לשולחני, מושיט יד חסונה.
"אחר צהרים טובים, אני צחי. " אני מושיטה יד, לא פחות יציבה אך
מטופחת. נעים מאוד אני...
"לא קלטתי את שמך," הוא מתיישב, "הזמנת כבר משהו לשתות?"
"עדיין לא הספקתי, רק הרגע הגעתי."
"אני אוהב שנשים שמדייקות," הוא אומר ורומז למלצרית, "אפשר
להזמין?"

"אני שימרית," אני מעירה כשהמלצרית מסתלקת, עם ההזמנות לשניים
הפוך. "אני עובדת במחלקה הכירורגית-אונקולוגית. אני מדגישה את
האונקולוגית."
"נעים מאוד, את אחות, לא? אז? מה לך ול.. אני מבין שרצית לשוחח
איתי, או להתחיל אתי, אני כבר לא יודע."
"ימימה שלחה אותי."
עכשיו שקט בשולחן. החיוכים שפרחו, נמוגים מיד מפניו.
"טוב הוא אומר," מסמן למלצרית  בחוסר סבלנות, כאילו לבטל את
ההזמנה.
אני נוגעת קלות בזרועו, "ולא תרצה להקשיב עד הסוף?"
"הסוף?" הוא אומר,  "תגידי, לא אריאלה שלחה אותך?" כמעט צועק.
"אריאלה כבר לא במצב של לשלוח שליחים, היא מאוד חולה." אני
מעירה ביבושת.
"וביקשה לראות אותי?"
אני מהנהנת בראשי.
"חמורה אחת," הוא אומר, ומשפשף את רקותיו. "הראש מתפוצץ לי."
"אני מבינה," אני מתחילה, מקווה מאוד שאינו מתכוון אלי.
"את לא מבינה כלום." הוא  עכשיו צועק ומעט האנשים שיושבים בבית
הקפה מרימים ראש ומביטים לעברנו.

"את לא מבינה כלום," הוא לוחש. "בחיי אין לך מושג  מכלום."
"נכון ,"אני אומרת. "אין לי, אין לי מושג, אבל עד מתי תכעס?"
"עד שיחזירו לי את מה שלקחו ממני. את הכל, כל מה שמגיע לי."
"אריאלה כבר לא יכולה." אני אומרת בשקט. "היא גוססת. אבל
ימימה. ימימה רוצה את האח שלה בחזרה. רוצה לפגוש בך, אז שתתקשר
אליה זה הכל, ודבר אתה."
"מה אין לה פה? שהיא זקוקה לך, אה ,אחותי היקרה. תגידי אין לה
פה?"
"ולא תטרוק לה את הטלפון בפנים?"
"כן," הוא מחייך. "הכל את יודעת אה ממזרת, סליחה לא התכוונתי."
מוסיף אבל לא מתכוון.
"אוי אימאל'ה שלי. בשביל מה הייתי צריך להיפגש אתך? למה הסכמתי
לכל הסיפור. הפצע שלי עדיין פתוח."
"אז אולי הגיע הזמן לחבוש אותו? מה אתה אומר?"
"פסיכולוגית נעשית לי פתאום. את אחות.. לא פסיכולוגית. מה את
מבינה, כלום. שום דבר."
בימים אחרים הייתי קמה ומסתלקת, אבל אני ממשיכה לשבת. חוככת
בדעתי מה לומר. לא מוצאת את המילה מתאימה אז שותקת.

המלצרית, שקודם הייתה עסוקה, ממהרת לחזור לשולחננו. "תרצו עוד
משהו, יש לנו מבחר עוגות."
"לא, לא תודה," מנפנף לה בידו, "אין צורך. אולי  את  רוצה עוגה
איזו שהיא," עם הדגש על האת."
"לא תודה, אני בדיאטה."
"לא רואים עליך."
ואני לא יודעת אם הוא מתכוון שאני נראית  בעיניו טוב מאוד או
מאוד גרוע. אבל מה זה חשוב, לא בשביל זה אני כאן. אולי
בהזדמנות אחרת, אבל בטח לא הפעם.

שותים את הקפה בשקט ואני שיש לי סבלנות של זהב, לא אומרת
כלום.

לבסוף מוציאה סיגריה , "רוצה אחת."
הוא מרים אלי את ראשו, על פניו תהייה.
"כן, למה שלא אקח ממך, אחת פחות לריאות שלך. להפתעתי שולף
מהקופסא שלי  סיגריה, מוציא מכיסו מצית ומדליק לו אחת. אחר
מתכופף לעברי ומצית גם בעבורי."
"אוי כמה זמן  שלא עישנתי. "שואב את העשן עמוק לתוך ריאותיו
ומתחיל להשתעל.
"תכף יעבור לי," הוא אומר, וקורץ.
"כמה זמן שהפסקת לעשן?" אני שואלת בהתעניינות.
הוא מתבונן בשעונו, "חצי... חצי שעה בדיוק." ושנינו צוחקים
"טוב, אז מה את רוצה ממני?"
"אני רוצה שתיפגש עם ימימה, שתדבר אתה. היא מתגעגעת לאח שלה.
זה מה שבקשה למסור לך."
"וכל הזמן שהיה לה את אריאלה, לא הייתה צריכה אותי. רק מישהו
מת וכבר מחפשת לה תחליף. מתאים לה לימימה. אז תגידי לימימה,
שאני אמרתי  רק אם כל העוולות יתוקנו. רק אם אקבל את מה שמגיע
לי, את שומעת?"
אני משתדלת לא להתווכח אתו ולא לתקן אותו על טעותו שאריאלה
עדיין חיה.
"מגיע לך שתהיה לך אחות, אתה לא חושב?"
"כן, ומגיע לי גם חלקי בירושה, את לא חושבת?"
"תראה אני לא עורך דין," אני מתחילה.
"חבל מאוד היית יכולה להיות עורך דין נהדר," הוא שוב מחייך
חיוך עצוב כזה שבורח מיד מעייניו, נמוג עם העשן.
"סידרו אותי השתיים האלה. עשו הכל כדי למנוע ממני להתחתן  עם
הפוסטמה שלי."
"תראה, אני לא רוצה לקחת חלק בסאגה המשפחתית שלכם."
"או, או אחותי.  היית צריכה לחשוב על זה קודם. עכשיו את לא
יכולה להתחמק . את כבר בפנים. נכנסת, ולא יכולה לצאת. אה לא
נעים אחותי, נכון. אז בואי אני אראה לך. "

צחי מפשפש בארנקו. "תראי," הוא שולף תמונה  מצהיבה מזוקן. "את
רואה את החתונה הזו? את רואה כאן משפחה? לא, נכון. רק אני ושרי
שלי וההורים שלה. זהו. את יכולה לתאר לעצמך חתונה כזו. של ילד
בן 20 וקצת. עם נערה בהריון. החרימו אותי השתיים, כי אני צעיר
מידי. עשר שנים היו האימא שלי והאבא שלי וכשאני רוצה בית משלי,
עם אישה וילדים, אז הם לא נמצאות שם, הנבלות האלה. אז אני שואל
אותך מגיע לה שאבוא להלוויה שלה? אני שואל אותך..."

האמת אני יכולה להבין אותו ואני באמת לא יודעת מה לומר.

"חכי, חכי, זה עוד לא הכל. הם  לא, לא הם, אריאלה, הצליחה
לעבוד עלי ולהחתים אותי שאוותר על החלק שלי בירושה של ההורים
שלי, כדי שחס וחלילה שום דבר לא יגיע לשרי. הזונה קראו לה.
ואני טמבל. חשבתי אולי יש משהו בדברים שלה, של אריאלה. הרי את
טובתי היא רוצה. אז אני טמבל ויתרתי. על כל החלק שלי בירושה
חתמתי. ועכשיו, את רואה את הבגדים האלה? "

צחי מאוד מרוגש עכשיו, מושך בחולצתו, מרים את נעליו שאראה.
"את רואה כל מה שיש לי הכל משני ידי. גם הלימודים, גם הכל. ואת
רוצה שאני אבוא על ארבע ואתנצל, על מה? אני שואל אותך, על
מה?"
"מי מדבר על התנצלות? אני מדברת על סליחה והתחברות מחדש."
"את מאוד נדיבה על חשבון אחרים, את יודעת גבירתי הצעירה."
אני מתבוננת בצחי, יש לי הרגשה, לא מבוססת עדיין, שההגנות
מתחילות להתמוסס ואני לוקחת תפנית, לא בטוחה אם אני צועדת
בכיוון הנכון.

"אז אריאלה שכנעה אותך לוותר על החלק שלך ברכוש המשפחתי כדי
שלא תאבד אותו ל.. מה אמרת קוראים לה?
"לא אמרתי, שרי, מון שרי. מה אומר לך לא דובדבן ולא קצפת השרי
שלי."
אני מרגישה כל כך חסרת אונים עכשיו. כל שרציתי זה לגרום לצחי
לדבר עם אחותו ימימה, אולי  לבקר את אחותו אריאלה לפני מותה.
ועכשיו כשאני בפנים, אין לי תשובות. אלוהים, לפעמים אני מכניסה
את עצמי לצרות. אבל אני בפנים. מתבונת בפניו של צחי ואין לי מה
לומר. נגמרו לי המילים.

צחי מתבונן בפני המחליפות צבעים ומחייך.
"כבד אה? אחותי היקרה. החיים הם לא פיקניק. גיוס מערכות תמיכה
וכל השטויות האלה, לא ידעת מכל זה נכון?"
אני מנידה בראשי. "לא, אני אומרת, לא, לא ידעתי מכלום. אני
מצטערת אם גזלתי את זמנך." אני מרמזת למלצרית. חשבון בבקשה."
"אז מה את בורחת מהמערכה?"
"יש לך רעיון יותר טוב?" אני מושכת בכתפיי. טוב, אני את שלי
עשיתי. לאלה שום דבר לא יעזור.
עכשיו הוא מפתיע אותי הצחי הזה. "את יודעת, המתחיל במצווה
אומרים לו גמור."

אני מתבוננת בעיניו. הוא לא צוחק. הוא רציני.
"אז מה אתה מציע?"
"דברי עם ימימה. אם תסכים להחזיר לי את מה שמגיע לי, אהיה מוכן
להיפגש אתה."

אוי אלוהים, אלוהים, החיים לא פשוטים.
"אנסה, טוב. לא מבטיחה כלום אבל אנסה." חוץ מזה דווקא גבר נחמד
הצחי הזה. אז עוד סיבוב?

פרק חמישי
ימימה מפתיעה אותי. לקחה חופש מעבודתה, ויושבת ליד אחותה.
מגיעה בבוקר, מכינה לעצמה כוס קפה, ומתחילה. מטפלת באחותה
באריאלה, כאילו היא ביתה. רוחצת אותה, עוזרת לה לרדת מהמיטה
ולהלך כמה צעדים. מתעניינת בתוצאות בדיקות הדם. הופכת להיות
חלק מהמשפחה המורחבת של המחלקה הכירורגית-אונקולוגית. לא
עוברים יומיים וכבר מכינה ארוחת בוקר לאחיות,  דווקא יודעת
להכין סלט כזה קצוץ דק דק, אפילו שקשוקה. לפעמים מסייעת לחולים
אחרים במחלקה. הצבע חזר ללחייה. רק עדיין נראת כמו הצרות שלי
עם אותה שמלה פרחונית ארוכה שמוסיפה לה שנים ולא מחמיאה. אבל
אני מספיק לי להתערב, אז רק מסתכלת עליה.

כשאני מדווחת לה על מפגשי עם צחי היא מגיבה מיד.
"אין בעיות. תגידי לצחי שאחזיר לו את הכל, את  כל חלקי בירושה.
אני יש לי מספיק, רק תגידי לו שאני רוצה לראותו."
ואני?

שוב מרימה טלפון לצחי. "יש, אני אומרת לו. ימימה מסכימה להחזיר
לך את כל הירושה שהיא קיבלה. עד הפרוטה האחרונה."
"לא שומע טוב, " מה אמרת?"
"אמרתי שימימה מוכנה לכל תנאי." אני צועקת בחזרה.
"בואי, תגידי לי פנים-אל-פנים," צועק צחי. "שעה ארבע בפארק,
היום!"
יש לי ברירה?

ברבע לארבע אני בכניסה,  צחי כבר מחכה לי, עם סלסילת פיקניק.
"נשב קצת על הדשא," הוא מציע. "הרבה יותר נחמד בחוץ."

כשלא מדברים על ירושות ואחיות, צחי אדם מאוד נחמד. יודע לספר
בדיחות, עליז, עם צחוק של פעמונים. לאט לאט אני מקלפת אותו כמו
בצל. נפרסת מול עיני תמונת חיים לא פשוטה. הורים נוקשים, חינוך
קפדני, אחות שלקחה על עצמה לגדלו ביד רמה, אחרי ששני ההורים
הלכו לעולמם. לסוף הוא אפילו מתוודה שבסך הכל אריאלה צדקה.
השרי שלו לא הייתה  תלית שכולה תכלת. אחרי החתונה נתגלה פרצופה
האמיתי. "תככנית, מהסוג היותר גרוע  באמת חשבה שאני נפוח עם
כסף." אומר, ואני מסתפקת בכך.
"יש לך גם בת, נדמה לי?"
פניו של צחי נדלקות. "ילדה משגעת יעלי שלי."
"יש לך תמונה?"
צחי צוחק וצחוקו מרים עדת ציפורים מהעץ הסמוך. "כמובן  שיש לי
תמונות. לא ידעת, אני אלבום מהלך על שניים."

אני מתבוננת בפני ילדה בוגרת.  כבת 14 אולי קצת יותר. קוקו
בהיר ועיני תכלת כשל האבא שלה.
"ואיפה היא עכשיו?" אני מעיזה.
"מה זאת אומרת איפה, אצלי. אחרי הגירושין הועברה לחסותי המלאה.
לומדת מצוין. ילדה נהדרת."
"יש לה קשר עם האימא שלה," אני זורקת שאלה לחלל, כבדרך אגב.
"את לא מתכוונת לתווך עכשיו ביני לבין אשתי לשעבר, אה?" מחייך
צחי.
"לא, אין לי שום כוונות מהסוג הזה," אני מחייכת בחזרה.
נשכבת לי על השמיכה המשובצת שצחי הביא, וסופרת עננים קלים
בשמיים.
כשאני פוקחת עיניי, הן נתקלות בפניו המחייכות של צחי, נשען על
העץ ומתבונן בי.

"סליחה," אני נבוכה, לא התכוונתי.
"את בטח מאוד עייפה." אחרי העבודה להתרוצץ כך בין אחים
משוגעים, לנסות לאחות את הקרעים. תגידי עם כל המטופלים שלך את
תמיד כל כך מעורבת?"
"לא, רק עם אלה שאכפת לי מאוד מהם," אני עונה ומתיישבת.  "אני
בדרך כלל בוחרת את אלה שאף אחד לא מסתדר אתם. אתה יודע, אלה
שחוזרים ובאים. הלא הנחמדים."

"ואני חשבתי שאחיות מתקשחות עם השנים," אומר צחי לא ידעתי...
בכלל לא עלה על דעתי שיש עוד אחיות מהסוג שלך...
"גם לך לא חסר, שמעתי שאתה רופא ילדים, מטפל בפגים נכון?"
החיוך על פניו של צחי מתרחב. "כן, גם אני מגן על החלשים, שלא
מסוגלים לדאוג לעצמם, שאיש לא מבין למה הם עדיין חיים. אז כן,
אני מנסה לשפר את הסיכוי שלהם.
יש לי עמדות מאוד ברורות כלפי טיפול בפגים שנולדים במשקל של
450 גר' ופחות. אבל יש לי גם משימה, אז אני מחליפה נושא.
"מתי תדבר עם ימימה?"
"את לעולם לא מוותרת? אה, טוב הנה. שולף את הנייד שלו ומחייג.
אני רוצה לקום, לא להיות נוכחת, אך צחי אוחז  בזרועי. הישארי.
והוא מחייג לאחותו עמה לא שוחח יותר מחמש עשרה שנה.

"ימימה?"

מהפארק הוא נוסע  היישר לבית החולים.

ואני?

אני עדיין נאיבית כנראה. חשבתי שאת משימתי השלמתי ולהודות על
האמת אני אפילו די מרוצה מעצמי. אך כשאני מגיעה למחרת למחלקה
אני פוגשת את ימימה והיא עדיין לא לגמרי שבעת רצון. כלומר
רואים עליה שישנה טוב הלילה. בעצם לא ברור מה רואים עליה.

הגיעה הבוקר למחלקה ללא ערמת התלתלים המרדניים. במקומם תסרוקת
קצוצה חוצפנית משהו.  גם ריח האזוביון הוחלף בריח עכשווי
ודינמי. נדמה לי ג'וי או משהו כזה, וסוף סוף גם השמלה הפרחונית
הנוראית ההיא כנראה בכביסה, כי היא בחליפת מכנסיים כחולה כזו
שמדגישה את עיניה הכחולות.

המחלקה כמרקחה, כי היינו בתורנות. בלילה הובהלה  לכאן משפחה
שהייתה מעורבת בתאונת דרכים. משפחה  שחצייה נשארה שם, בתוך
המכונית המרוסקת. בנוסף הגיע גם מישהו חתוך ומשוסע  שחשב שהדרך
לגמור חשבון זה סכינים. אז עבודה רבה על ידיי, שלא לדבר על
קבוצת סטודנטים לסיעוד, טרייה, שהיום מתחילה את ההתנסות שלהם
בכירורגיה. אלה שעדיין אינם יודעים מי נגד מי ולמה.

רק בסביבות השעה שתיים, אני מתפנה לצאת החוצה, להתאוורר  קצת,
להדליק סיגריה. לעבודה קשה יש לפעמים גם יתרונות, כמו שאתה
מבינים.

אני מציעה לימימה להתלוות אלי  לפרוזדור, הרחק מהעיניים
הסקרניות במחלקה.

אני מציתה סיגריה, שואפת לקרבי עשן לבנבן.
"נו, הכל הסתדר? את מרוצה?"

"כן ולא," עונה ימימה והפעם לא בוכה. גם זו התקדמות.

אני מתבוננת בה וממתינה, מניחה רגלי על הספסל שממול. כמה הייתי
רוצה עכשיו לעצום עיניים לאיזו שנייה, אבל איני יכולה להרשות
לעצמי. עדיין לא.

"דיברנו אני וצחי, לפחות דיבר איתי. אבל אריאלה, אותה לא רצה
לראות בשום אופן. עדיין כועס עליה."
"סיפרת לאריאלה שצחי היה כאן?"
ימימה מנידה בראשה.
"למה?"

ימימה לוקחת ממני סיגריה, מציתה בעצמה. וטבעותיה משתלבות באלה
שלי.
"לא ידעתי איך להגיד לה שצחי כאן. חיכיתי לך."
אוי אלוהים, למה הכל אני?  אני מביטה שוב בימימה.
"מה כבר יכול להיות כל כך קשה? אומרים תשמעי אריאלה, צחי כאן,
רוצה לראות אותך. או יותר נכון מכניסים אותו פנימה."

"אצלך הכל כך פשוט, אחותי. אבל שכחת שהם עדיין  כעוסים
ופגועים, שניהם. ואריאלה טרם שינתה דעתה לגבי ... לגבי, את
יודעת החלק של צחי בירושה."

"ושניכם רוצים שאני אדבר אתה?  טוב." כאילו יש לי ברירה. איך
אמר צחי המתחיל במצווה אומרים לו גמור, נכון. וחוץ מזה לקלקל
יותר ממה שכבר קולקל ... אז מה יש לי להפסיד.

אני קמה מהספסל הלא נוח. מכבה את הסיגריה בנעלי, הרי אסור לעשן
כאן. חופנת את הבדל שגמר את חייו בתוך פיסת נייר שאני מוצאת
בכיסי, ומחפשת פח הולם לקבורתו. מקווה שאף סטודנט לא יראה אותי
עושה זאת, לפחות לא כאן.

"אראה מה עוד אוכל  לעשות."

פרק ששי ואחרון
בבוקר אני מפקידה את נורה לטפל באריאלה. להפתעתי איני שומעת
הפעם אף  מילת התנגדות מפיה.

"את בסדר?" אני עכשיו מודאגת.

"כבר ראיתי ימים טובים אלה," מלחשת אריאלה "אבל את רואה  עדיין
סוחבת, המנוע עדיין עובד. כבר לא בעליות אבל איך שהוא. אז נורה
תטפל בי הבוקר? אין בעיות. היא ילדה נחמדה."

לפחות  כאן אנחנו קצת מסכימות. נורה באמת  חביבה. אומנם כבר לא
תינוקת,  אבל  בכל זאת יש לה עדיין מה ללמוד מהגדולים. אז אני
לוקחת אותה הצידה מסבירה מה ואיך לנהוג באריאלה. נו, לא
מהמטופלים הקלים שלנו. אבל נורה בסדר, יש לה סבלנות של ברזל
ולב של זהב,  לכל הדרישות היותר משונות של אריאלה. תזיזי כאן,
תבואי פה,  תפתחי את התריס שלוש רבעי ותסובבי ככה. כאלה
דרישות. עומדת בכבוד ועוד זוכה לכיבוד מקופסת הבונבונים המונחת
עכשיו על שולחנה של אריאלה. אפילו לא יודעת באיזה כבוד זכתה.

בביקור רופאים, מנסים לדלג  לי על חדרה של אריאלה. אך אני
מתעקשת.
"ד"ר פופובסקי, היכנס תגיד שלום, תבדוק את הבטן. החום ירד
אתמול בלילה... אולי נוכל לשחרר אותה לכמה ימים הביתה."

"אוי," גונח  פופי, "אוי, שווסטר שלי , מה אני אעשה אתך...
מנהלת לי את החיים. תראי יש לי עוד לשחרר חמישה חולים הבוקר,
ואחר כך מרפאה ובערב אני תורן במיון ומה אני כבר יכול להגיד
לה? אה?" אבל הוא מסתכל בפני ובעדת הסטודנטים שמקשיבה לשיחה.
"אוי, טוב"... ונכנס.

האמת שהוא צודק. הרבה כבר לא ניתן לעשות למענה. אבל קשה לי
לראות את המטופלים המסומנים האלה שמדלגים עליהם בזמן הביקור,
כאילו הם מצורעים.

אחרי הביקור אני גונבת כמה דקות. מבקשת מרחל, משנה ד'  שתתחיל
להוציא את הפקודות, לוקחת את כוס הקפה שלי ונכנסת אל אריאלה.
נראת נינוחה אחרי רחצת הבוקר, חופשית מכאבים. יושבת בכורסא
הגבוהה, פניה אל החלון. שיערה הדליל מכוסה במטפחת. ימימה
איננה, אמרה שתגיע בצהרים, אבל נורה מילאה תפקידה בנאמנות, כמו
שצפיתי.

אין כבר טעם להציע לאריאלה כוס קפה, אז אני לוגמת את שלי.
"אני מבינה שימימה  תגיע היום בצהרים," אני מתחילה.
"אבל את רוצה לדבר על משהו אחר, נכון?" אריאלה אף פעם לא
מפסיקה להפתיע אותי.

"כן, את צודקת. רציתי לדבר אתך..."
"על האח שלי, על צחי. כן אני יודעת. גם את בטח חושבת שאני
מפלצת."
אוי ,אני נאנחת, לא הולך להיות פשוט.
"את יודעת שאני מחבבת אותך, מאוד. אבל.."
אריאלה משירה מבט אלי. "ותהרגי אותי אם אני יודעת או מבינה
למה. אני לא מסוג החולות הקלות שלך נכון."

אני מחייכת, היא צודקת. ולמרות הכל, עדיין במלוא חושיה.
"את יודעת  הכל."
"גם את חושבת שאני לא בסדר?"
"האמת, אין לי דעה. שמעתי רק צד אחד של הסיפור. את אף פעם לא
הזכרת אותו. בכלל לא ידעתי שיש לך אח. אבל הוא נחמד", אני
מוסיפה. "נראה טוב  בוטח בעצמו. שמעתי שהולך לו די טוב בתור
רופא ילדים."

"פגשת אותו, את צחי?" פניה נשארות קפואות.
אני מדווחת לה בקצרה על המפגשים שהיו לי  עם צחי.  גם על המפגש
שלו עם ימימה. אין לי מה להסתיר.

"אז הוא עדיין כועס עלי, צחי שלי." למרות שצדקתי לגבי שרי. אה?
שיכעס אם הוא רוצה. גם אני כועסת עליו, ומצדי... שיבוא לרקוד
על הקבר שלי.  אני כבר לא אכפת לי מכלום"

היא אפילו לא מפנה מבטה אלי. תקועה לה שם בחלון.
"די, לכי לכי, את גורמת לי דכדוך אחותי, די, לכי מפה לפני
שאתלונן עליך..."

להודות על האמת. אני המומה. נשארת עוד כמה דקות, אולי תשנה את
דעתה, וכשגומרת את הקפה יוצאת את החדר. לפעמים בא לי לנער אותה
את אריאלה, לתפוס בכתפייה ולנער אותה חזק. אבל, מה לעשות  ככה
רוצה לגמור את החיים אז מי אני שאשפוט. אם הייתי מגיעה אליה
קודם..., אני חושבת בלבי ומנערת מחשבותיי. רגשי אשם אף פעם לא
הועילו לאיש.

ימימה יושבת ליד אריאלה, זה הלילה השני, לידה. מארחת לה חברה.
אריאלה נאנחת בשנתה וימימה קמה לבדוק את העירוי. עדיין זורם,
מחדיר לגופה הצנום את משכך הכאבים ההרסני. רק שלא תסבול, כבר
סבלה מספיק.

עכשיו מארגנים תורניות,  לילה אחד ימימה, לילה שני שמירה
פרטית, לסירוגין. הלילות של ימימה תמיד יותר קשים. בלילות
שהאחות הפרטית לידה  ישנה בשקט, כמעט ולא מתעוררת. לא ייקח
הרבה זמן עכשיו. כולם יודעים, אבל לפחות לא תהיה לבד, כשהכל
ייגמר.

אני קופצת לפעמים בשעות הערב, לארח להם חברה. גם רפי קופץ
לפעמים אך לא להרבה זמן. לא יכול לשאת את דמותה של אשתו
מתמוססת, מתבוססת בכאב. לא יכול לסבול את הריח. אריאלה כבר לא
כועסת. אפילו לא על המחלה. נראה ששום דבר כבר לא אכפת לה
יותר.

אריאלה עוברת עוד לילה שקט, מתעוררת רק כשאני נכנסת לחדר
בהחלפת משמרת בוקר. הצבע ללחייה קצת חזר. פוקחת עיניה ורואה
אותי מולה. מחייכת לה חיוך רפה ומנסה להתרומם. אני עוצרת בעדה.


"עוד מוקדם,"  לוחשת. "רוצה משהו להרטיב את השפתיים?"  
הברק בעיניים הפך ממזרי משהו. ואני יודעת הייתה מעדיפה כוס קפה
עם חלב מוקצף, בדיוק כמו שימימה שותה.  אבל עכשיו בין הסדינים
הלבנים כל שתוכל זה לקבל אולי  טיפ טיפונת של תה-בית-חולימי,
להרטיב את השפתיים.

"אני רוצה," לוחשת, "שתבקשי את הרופאים לסגור את זה". מצביעה
בעיניה אל עבר העירוי.
לא נותנת לי להתנגד. "אנא, שימי שלי. יש לי כמה דברים לא
גמורים". אני כצפוי נכנעת. אריאלה משיגה תמיד, כמעט תמיד, את
כל מה שרוצה.

ועכשיו היא יושבת גבוהה, על כל ערמת הכריות שאני יכולה לספק
לה. עצמות לחייה בולטות. בכתב יד לא ברור, וביד לא מהירה
כותבת. כותבת ומכניסה למעטפות.  כשגומרת וערמת המעטפות מוכנה,
מוסרת לי את כל החבילה. "זה בשבילך, לחלק לחבריה אחרי שהכל
ייגמר."

ואני לא שואלת מה יש בפנים. רק אומרת, "סגרת חשבון עם
כולם..."
"במיוחד עם צחי," היא אומרת לי. על פניה שלווה שטרם ראיתי. אבל
אני יודעת, וגם היא.


אריאלה לא החזיקה  מעמד זמן רב לאחר מכן.  ממש לפני סיום
המשמרת שלי, סיימה את מעשיה כאן והלכה לעולם אחר. אני מקווה
שעכשיו רגוע לה למרות הכל.

ההלוויה הייתה קטנה וצנועה. ימימה,  רפי, מספר אחיות מהמחלקה
הכירורגית-אונקולוגית, אפילו ד"ר פופובסקי היה שם. לא תמיד
אנחנו הולכים להלוויה. רק לאלה הוותיקים, שנקשרים אליהם. היו
גם כמה חברים עלומי שם ממקום העבודה של רפי. ואפילו צחי הגיע.
מישהו שכנע אותו ברגע האחרון.

אחרי ההלוויה ניגשת אלי ימימה. לוחצת את ידי, עיניה יבשות. אני
מקווה שלא מתכוונת עכשיו לנאום נאום של תודות, זה החלק הכי
שנוא עלי. אבל היא רק אומרת בסיפוק, "הצלחתי לשכנע את רפי.
ומיד מוסיפה, "משהו למדתי ממך נכון?"

וכשרואה את פני מיד מוסיפה בלחש. "דיברתי אתו עוד אתמול בלילה
בקשר לירושה. גם הוא בדעה שמגיע לצחי כל מה שמגיע לו. אחרי
השבעה נסדר את הכל."

נו, "כל הכבוד," אני אומרת בכל רם, ובלבי חושבת. חבל שלא עשית
זאת קודם לפני שאריאלה נפטרה. יכולת לעשות זאת לפני שנים.
ובעצם מי אני שאשפוט אותה?

ואני חוזרת לי הביתה עצובה, כמו תמיד כשמטופלת שלי הולכת
לעולמה ולמרות הכל קצת מרוצה מעצמי. לא תמיד משיגים מה שרוצים.
אבל נכון שקצת  הצלחתי?

ובמחלקה, החיים ממשיכים לזרום. רחל עוד מעט תסיים ותיגש
לבחינות הגמר הממשלתיות. לנורה יש עוד זמן, אבל אני צופה לה
עתיד מבטיח בכירורגיה, או בפסיכיאטרייה.  פופי שלי לפני בחינות
שלב ב'. אומרים במסדרונות שכבר הציעו לו מלגה בשיקגו, אבל אני
מקווה שידחה אותה על הסף.

ואנחנו? אנו נמשיך במאבק הלא מתפשר להקל על  סבלם של מטופלים.
חלקם יצאו הולכים על רגליהם עם חיוך, אחרים עם הרגלים קדימה.
הבוקר התקבל חולה די  צעיר עם חשד לגידול ממאיר של הכבד, עושה
רושם שהוא יהיה המטפל המועדף הבא שלי. כבר הספיק לריב כמעט עם
כל האחיות...

ומה עם הגיבורים שלי אתה שואלים? אז ככה: צחי מתקשר לפעמים,
במיוחד לאחל שנה טובה או יום הולדת שמח. חבל, בחור כזה נחמד
ואבא בלתי רגיל. וימימה? אומרים שהיא מבלה  שעותיה הפנויות עם
רפי. לפעמים כשימימה באה לביקורת שנתית, בשביל לבדוק שאין לה
סרטן השחלות, הם עולים לבקר אותי במחלקה, שניהם.  יום אחד אולי
יזמינו אותי לשמוח ביחד עימהם. אבל כאן אני יודעת שלא אני אהיה
אשמה, רק המזל והגורל שלפעמים משטה בנו, לטובה.

מוקדש בידידות ובהערכה לכל סגל האחיות והסטודנטים לסיעוד
במחלקה הכירורגית-אונקולוגית.

ובמיוחד   לידידתי,  האחות הכי מקצועית שאני מכירה,  הלנה ש. -
 הלו היא "שימרית".