כמו כמעט כל דבר אחר בחיים של יוליה, הכל התחיל באינטרנט. היא
נתקלה בכתיבה שלו באחד מאתרי הכתיבה הארוטית, אותם הייתה קוראת
בשקיקה. השם שלו קפץ לה בעיקר מכיוון שהיה חדש. היא הכי אהבה
לקרוא כותבים חדשים באתר, מקווה שהפעם מישהו יצליח לרגש אותה
לאורך זמן. זה לא שלא היו כותבים מוכשרים באתר, אפילו בדיוק
להיפך. הבעיה הייתה יותר אצלה. בתור אחת שמבלה את חייה אל מול
מסך מחשב, צורכת מילים כתובות כמו מים, סף הרגש שלה קהה. אבל
בכתיבה שלו היה משהו שונה. יוליה התאהבה בה כבר מקריאה ראשונה.
זה לא שהוא היה יותר טוב מקודמיו. הוא לא הפגין שליטה ייחודית
ברזי השפה, או ידע להגיד בדיוק את המילים שירטיטו כל קורא, אבל
משהו שם גרם לה להסתכל על עצמה. כל מחשבה שסיפר, הייתה שלה.
בכל קימור שתיאר, ראתה את עצמה. היא הרגישה שבלי להכיר אותה
כלל, הוא ידע את כולה.
יוליה עקבה אחריו לא מעט זמן. וירטואלית, כמובן, שום דבר
פסיכוטי. היא החלה לחפש אותו גם באתרים אחרים. זה לא היה קשה
במיוחד. גם אם ניסה להפריד בין שמות העט השונים שלו, הוא עשה
כמה טעויות, ואחרי הכל, מציאת מידע באינטרנט היה התחביב שלה.
העבודה שלה. החיים שלה. בגיל עשרים ושמונה יוליה מצאה עצמה
המנוע מאחורי אופרציה קטנה. מאוד קטנה, אישה אחת למעשה, אבל
מאוד מצליחה. כבר בגיל צעיר הבינה שעל הדברים שבאו לה בקלות,
אנשים היו מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף. אם זה היה מחובר לרשת
האינטרנט, היא הייתה יכולה למצוא את זה. אם זה היה מוגן, היא
הייתה יכולה לפרוץ את זה. היא מעולם לא השאירה עקבות.
החיים האלו התאימו לה בדיוק. היא לא באמת אהבה לצאת החוצה, בטח
שלא לתקשר עם אנשים פנים מול פנים. כל החיים שלה הרגישה שהיא
שונה מכולם, שהיא יותר טובה מרובם. היא שנאה את ההרגשה הזו,
ולא אהבה את עצמה בגללה. עם הזמן החלה לצאת פחות ופחות מהבית.
הדבר היחיד שהייתה יוצאת בשבילו היו ההליכות הארוכות שלה בפארק
הירקון, בארבע לפנות בוקר, כשלא היה שם אף אחד להטריד אותה.
במקרה הצורך ידעה גם להגן על עצמה. פעם בחודש אמא שלה הייתה
קופצת לביקור הפתעה, לספר לה על איך האחיינים כבר כמעט הולכים
לבד, ושהיא חייבת לעשות כבר משהו עם השיער שלה, ושבשם האלוהים
- למה היא לא שמה על עצמה טיפה איפור. ("את יכולה להיות כל כך
יפה. תודה לאל שאת זה קיבלת מהצד שלי, את יודעת").
את הגברים שלה הייתה אוספת בחדרי צ'אטים שונים. מאוד מהר למדה
לסנן את הילדים הקטנים, ואת הגברים הנואשים שהיו מוכנים לנסוע
לכיוונה תוך שניות, תמורת הסיכוי למגע אישה. יוליה אהבה אותם
בעיקר נשואים, בסביבות גיל שלושים וחמש. אלה בדרך כלל חיפשו את
מה שהיא רצתה לתת. סקס מזדמן, פריקת מתחים זמנית. בעיקר הייתה
מרוצה כשקיבלה באמצע היום הודעה בסגנון: "התבטלה לי פגישה, אני
אצלך עוד חצי שעה". היא אהבה כשהם לא ניסו לדבר אליה לאחר מכן.
היא יותר אהבה כשהם עזבו מיד. הקבועים שלה ידעו שאין שום סיבה
או צורך להתנצל.
יוליה זכרה בחדווה את אמיר, הבחור היחיד שהיה מספיק טיפש
להתאהב בה. פעם ביום היה שולח לה מיילים ארוכים, מצהיר על
אהבתו הנצחית, רוצה להציל אותה מעצמה. כשלא ויתר סיפרה לו
שהתחילה לפתח חובה מוסרית לספר למס הכנסה על חשבונות הבנק
בחו"ל, שאף אחד לא ידע על קיומם. הוא כמובן ניתק את הקשר, היא
כמובן סיפרה בכל זאת.
בתקופה ההיא עבדה על אחד הפרויקטים הגדולים והמאתגרים שהיו לה
אי פעם. היא עלתה עליו כמעט במקרה, כשאחד ממאהביה הותיקים
התמרמר על חברה מתחרה שלו, ועל איך הוא יודע שהם הולכים להוציא
תוכנה חדשה ומהפכנית, לפני שהחברה שלו תספיק. היא כמעט החלה
לזעום עליו, שהוא אמור לדעת את החוקים, שהיא לא רוצה לדעת, אבל
הוא הצליח לעורר את סקרנותה. הדבר שהכי הטריד אותו, אמר לה, זה
שאף אחד לא יודע על החברה הזו כלום. אם רק היה יודע באיזה מצב
הם. "אומרים שאת מערך ההגנות שלהם, אי אפשר לעבור".
כמובן שלא הייתה יכולה להישאר אדישה לאתגר. בתוך תוכה ידעה
שתצליח. היא הרי יכולה למצוא הכל. היא תמצא את המידע, והיא
תמצא גם אותו - הכותב שלה. ממנו, ידעה, היא תוכל לבקש את מה
שרצתה לעצמה. כן, היא ידעה למצוא הכל באינטרנט. כרגע, היא רצתה
למצוא אותו.
"אני תמיד שם, גם כשאני לא
אני תמיד מקשיב, גם כשאת לא מדברת
נוגע בך לאט, גם אם זו רק את לבדך שם
מול מסך מרצד
שומעת תקליט ישן
עוצמת עיניים
וחושבת עלי
כי החום שלך, ילדתי,
הוא העונג הפרטי שלי"
היא עבדה במקביל, מחלקת זמנה בין הפרוייקט אותו החליטה לתייג
תחת השם "אמזונה", לבין מציאת הדרך ליצור איתו קשר. שניהם היו
מתסכלים במידה כמעט שווה. הסתבר שהשמועות לגבי ההגנות
הממוחשבות של החברה המסתורית לא היו מוגזמות. בנוסף, למרות מה
שחשבה בהתחלה, הוא גם לא היה כל כך גרוע בהסתרת עצמו. בדרך
כלל הצליחה די בקלות לקשר בין הדמות הוירטואלית לאדם האמיתי,
אבל לא הפעם. למול אדם שכזה, הרגישה, תצטרך קודם להוכיח
רצינות. היא עקבה אחרי כתובות המייל שהשאיר באתרים השונים,
וגילתה שהם רק משמשים כצינור להעברה נוספת, במסלול אותו לא
הצליחה ליירט. היא ניסתה לתפוס אותו על חם בעודו מעלה לאוויר
את שיריו מעבירי הצמרמורת, ופעמיים הצליח להפתיע אותה. היא
הטמינה לו מלכודות, התחזתה, כמעט צרחה מרוב תסכול, אבל בסוף
היא הצליחה. ידעה שתצליח. זה לקח לה שבוע וחצי, נצח במושגים
שלה, אבל השיגה את כתובת המייל שלו האמיתית שלו. היא הייתה
בטוחה. ואז, ברגע האמת, לא הייתה מסוגלת להמשיך. יוליה לא
הייתה בטוחה מה בדיוק קורה. היא, שמעולם לא טרחה לחשוב פעמיים,
שמעולם לא נתקלה בדבר שפחדה לנסות, לא הייתה מסוגלת ללחוץ על
כפתור השליחה.
את ההודעה עצמה ניסחה לפחות עשר פעמים, לא באמת ידעה מה להגיד.
איך אומרים למישהו שלא פגשת מעולם שהוא מכיר אותך יותר טוב מכל
אדם אחר. איך אומרים למישהו שזה לא ייתכן שהוא תמיד יודע לכתוב
את מה שקורה אצלה בפנים. בסוף, כמו תמיד, היא בחרה למעט
במילים.
"תודה לך, על החום שמזמן איבדתי".
בימים הראשונים לא הגיב, ויוליה כבר החלה לפקפק בעצמה. הרי לא
ייתכן שהוא קיבל את ההודעה ובחר שלא להגיב. זו לא אפשרות
שהייתה מסוגלת לקבל. היא כבר העדיפה להאמין שבכל זאת טעתה
בכתובת. רק לאחר חמישה ימים הגיעה תשובה. בערך. שיר חדש עלה
לאתר בו גילתה אותו לראשונה. מה שתפס את עיניה היה שם העט בו
בחר להשתמש. זה לא היה שם מיוחד בשל עצמו, אבל היא לא האמינה
שאף אחד חוץ ממנה ידע לעשות את הקישור. כשקראה את המילים, ידעה
בוודאות שהוא עונה לה.
תקווה קטנה החלה לנבוט בה. אולי הפעם הצליחה. אולי הפעם זה
באמת יקרה. בינה לבין עצמה ידעה שזו באמת הסיבה שהתאמצה כל כך
למצוא אותו. אולי הוא זה ממנו תוכל לבקש את מה שיושב אצלה בלב
ובמוח כבר כל כך הרבה זמן. מישהו שיהיה ראוי לבקשה הזו, ומעל
הכל, מישהו שיוכל גם למלא אותה. בינתיים, החליטה, היא ממשיכה
במשחק.
"ניחנת בכישרון מופלא לכתוב אותי. אתה חושב שתוכל גם לכתוב
בשבילי?"
את התשובה לשאלה שלה, היא קיבלה בצורה אותה הכי לא צפתה,
במסנג'ר. מעבר לברור מאליו, יותר מהכל, הדבר הפתיע אותה כי
בכדי לגלות את הכתובת הנכונה הוא היה צריך להיות טוב. טוב
מאוד. טוב כמעט כמוה.
"מה היית רוצה שאכתוב?", שאל, ולמעשה שואל אותה את השאלה הקשה
מכל.
היא חיכתה כל כך הרבה זמן לרגע הזה, ופתאום לא זכרה מה בכלל
רצתה לבקש. למזלה, הידיים שלה זכרו.
"סיפור", ענתה. "אני לא יודעת מה העלילה שלו, וזה לא מעניין
אותי. יש לי רק שלוש בקשות. הראשונה קלה - הדמות הראשית צריכה
להיות בחורה גבוהה ורזה, נושקת לשנות השלושים שלה. שיער שחור
וחלק, ארוך עד השכמות".
"זה באמת קל למדי..."
"השניה היא שלדמות יקראו יוליה".
"בעייתי יותר, אבל אפשרי. והשלישית?".
"השלישית... אני רוצה שינצלו אותה".
שקט שרר על מסך המחשב שלה. לרגעים שכחה לנשום מרוב ציפייה
לתשובתו.
"תשמעי", החל לענות ואז הפסיק שוב. "אני מצטער, אבל אני אאלץ
לסרב. יש לי את הסיבות שלי, והן לא לכאן ולא לעכשיו. אני לא
כותב לפי בקשות הקהל".
"ואם אני ארד על ברכיי ואתחנן?"
"את תמיד יכולה לנסות"
"כל יום, עד שתסכים".
"אז אני מניח שנשוחח מחר", אמר, והתנתק.
"זה הוא הטקס הפרטי שלנו
מחול שדים צורב
לוחש לך מילים ענוגות
דרך רשת קורים
רועדת על אצבעות קולי
גופי דואב ממרחקים"
זה נמשך ימים ארוכים. כבר היה להם טקס קבוע. כל בוקר, עשר
בדיוק, היא שלחה לו הודעה.
"בבקשה תכתוב בשבילי סיפור"
"לא, מצטער, אבל אולי מחר"
אחר כך הייתה חוזרת לעבוד על הפרוייקט שלה, ובינתיים היו
ממשיכים להתכתב. לפעמים דיברו כמו זוג מאהבים, חולי תשוקה
וגעגוע. הוא היה מתאר לה בדיוק איך היה נוגע בה, אם היה לידה.
איך היה מעביר ידיו לאורך גבה, איך היה עוטף את שדיה במגע
ונשיקות, מלקק פטמותיה עד לפריחתן המלאה ומתחיל לעשות דרכו
דרומה. בשיחות האלה הייתה בעיקר פאסיבית, מתמכרת לדמיון, נוגעת
בעצמה, ובעיקר נשארת לא לגמרי מסופקת, גם אם ידעה לספק את
עצמה.
לפעמים דיברו כמו זוג חברים ותיק. איכשהו תמיד הצליח לגרור
אותה לויכוחים מטופשים, גם אם אחר כך אמר לה שהוא בכלל לא חושב
ככה. בפעם הראשונה בחייה, היא כמעט ולא ניצחה. בפעם הראשונה
בחייה, זה לא באמת הפריע לה. בכל שיחה גילתה לו יותר ויותר
מעצמה. היא סיפרה לו על דברים גדולים, כמו הסיבות בגללן בחרה
לחיות כפי שהיא חיה, וגם על דברים קטנים, חסרי משמעות לכאורה.
לא אוהבת להוריד שירים באינטרנט, היא קונה את הדיסקים. זה לא
בגלל פנאטיות מוזיקלית, או אהדה מסוימת לחוק. היא עושה את זה
כי הדבר הכי מעניין בדיסק, לטעמה, היא העטיפה האחורית, או ליתר
דיוק, התודות. בימים משעממים במיוחד הייתה מנסה להתחקות אחר
השמות האנונימיים באינטרנט, ולהבין את הקשר שלהם ללהקה או
לאמן. היא הייתה ממציאה לעצמה סיפורים קטנים, שיסבירו את הסיבה
לתודה כל כך פומבית, מהסוג שמעולם לא הייתה מסוגלת לו.
הוא, לעומתה, נשאר מסתורי כשהיה. אם הוא ידע תמיד מה היא הולכת
להגיד, ומה להגיד לה בחזרה, היא מעולם לא הצליחה. גם כשחשבה
שפענחה אותו, היה משתנה ברגע, סוטה בחדות הצידה, מפתיע אותה
מאחור ומוציא אותה מאיזון. היא שנאה אותו על זה, ולא רצתה
שיפסיק.
ככל שהשיחות שלהם נהיו יותר אישיות, כך שמה לב שהכתיבה שלו
החלה לשנות צורה. השירה נשארה עדינה, פחות או יותר, אבל
הסיפורים הפכו גסים יותר. הנושאים שלו השתנו. הנשים שלו הפכו
זולות, והגברים לנבלות. הסקס שלו עבר ממיטות רכות למושבי
מכוניות ישנות. והיא, שתמיד סלדה מהפורנו הנפוץ, החלה מוצאת
עצמה עורגת בהקיץ, על מועדונים אפופי עשן.
עם הזמן, יוליה איבדה כל חשק במאהבי האינטרנט שלה. היא הייתה
צריכה משהו אחר, שלא ידעה בכלל מאיפה להתחיל בו. בחוסר ברירה
מוחלט, התקשרה לאמא שלה, וביקשה ממנה עזרה בקניית בגדים. היא
חשבה על הסיפור שתמציא בשביל להצדיק את השינוי, אבל אמא שלה
הייתה מאושרת רק מעצם הבקשה. כשהבינה פחות או יותר מה קונים
ואיפה, הלכה לבדה וקנתה לעצמה גם בגדים... חושפניים יותר. הדרך
משם לפיק אפ באר הראשון, הייתה קצרה.
"בבקשה תכתוב בשבילי סיפור"
"בסדר"
"ולאחר ימים רבים
כשניפגש
אני מבטיח לא להיות עדין
אטרוף אותך
בכל אחד מאיבריי
אשסע בגדייך כמו
אריה אל חיה פצועה
ואת תתמסרי לי
כפי שאבקש "
לרגע לא הייתה בטוחה שהיא רואה נכון. הוא הסכים? מה לעשות? היא
לא הייתה מוכנה לזה בשום צורה שהיא.
"אתה מוכן לחזור על זה בבקשה?"
"בסדר, אני מסכים לכתוב לך את הסיפור"
"אבל... אבל... למה?"
"אל תשאלי שאלות מיותרות. אני עוד עלול להתחרט. אבל יש לי תנאי
אחד. אם את רוצה שהיא תיראה כמוך, שיקראו לה יוליה, שהיא תהיה
בעצם את, אני צריך לראות אותך. אני צריך להכיר אותך באמת"
יוליה שתקה. כל חושיה אמרו לה להתנגד. הרבה חומות הגנה היא
הורידה מעצמה בשבילו, ונותרה לה רק אחת אחרונה - האנונימיות
שלה. מבחינתה היה עדיף שהיה מבקש יד או רגל.
"בואי ואפשט לך את המצב. או שאנחנו נפגשים, או שאני נעלם
לתמיד, ואני מבטיח לך, אפילו את לא תצליחי למצוא אותי".
"אוקיי. איפה ומתי?"
"כשתאבדי חושייך, אהיה שם.
כשתפלי אל הרצפה, אתפוס.
כל שאבקש בתמורה
זה את כולך"
פאניקה. אין מילה אחרת לתאר את מה שהרגישה באותו הרגע. אובדן
שליטה מוחלט ומטורף. חייה עד היום היו מצב תמידי בו לא קיבלה
את מה שרצתה, ומשהו טוב פתאום היה נראה הרבה מעבר למה שהייתה
מסוגלת לשאת. עם זאת, היא ידעה ללא שום היסוס שאין סיכוי שהיא
לא תופיע. אין סיכוי שהיא תוותר על הסיפור שלה, או עליו. זה
כאן, וזה עכשיו, ואין דרך חזרה.
ההוראות שלו היו מאוד ברורות, ומאוד מפורטות. למחרת, רבע לאחת
עשרה, היא הייתה אמורה להיות בתחנת האוטובוס מתחת ליד הפארק.
אודם בולט, מסקרה כחולה. חצאית שחורה קצרה, חולצה בהירה צמודה,
נעליים נוחות. שיער פזור. בנוגע לבגדים התחתונים קיבלה חופש
פעולה, אבל הם היו חייבים להיות חדשים.
רבע לפני חצות, מכונית כסופה נעצרה לידה. יוליה חיכתה שאולי
ייצא לקראתה, או יפתח חלון כדי שתוכל לנסות להבין אם זה באמת
הוא, אבל אף אחד מאלה לא קרה. במקום זאת, דלת המושב הקדמי
נפתחה מעט. אין דרך חזרה, חשבה לעצמה, ונכנסה. היא הסתכלה
עליו, מנסה לקלוט עד כמה שיכלה באור הרחוב. הוא הסתכל עליה
בחזרה, חייך חיוך שגרם לה לאבד נשימה אחת, והחל לנסוע מבלי
להגיד מילה. לא ידעה כמה זמן נסעו. היא, שרוב חייה עברו בשתיקה
ארוכה, לא ידעה איך שותקים ביחד. מדי פעם, הציץ אליה וחייך את
החיוך שלו, שהכיל הרבה מאוד קסם, ובדיוק את הכמות הנכונה של
זדון. היא הרגישה את חום גופה עולה. הוא החנה את האוטו במה
שזיהתה כדרום תל אביב, סמוך לאיזור המועדונים. יוליה הביטה בו
יוצא מהרכב, עובר לצד השני, ובג'נטלמניות נדירה פותח לה את
הדלת. לאחר מכן לקח אותה בידו, והחל מוביל אותה לכיוון אחת
הכניסות. בביטחון אישי וכריזמה כמותם לא ראתה מחוץ למסך הקטן,
הוא הושיט ידו ללחוץ את זו של הסלקטור, שהכניס אותם מבלי
להתחשב בנחיל האנושי הרוטן המחכה בחוץ. הם פילסו דרכם לבר,
והוא הזמין להם שתי כוסות טקילה, כלל בלי לשאול לדעתה. יוליה,
שכבר מזמן ויתרה על האפשרות לשלוט בערב הקרוב, גמעה את השתייה
מבלי למצמץ. הוא שם בידה את המשקה, שלאחרונה גילתה לו (ובעצמה)
שהיה החביב עליה, וגרר אותה אל רחבת הריקודים. השירים עברו,
והם רקדו צמוד יותר ויותר. ליתר דיוק, הוא הוביל אותה אליו,
והיא התמסרה לו. מהר מאוד ידיו החלו מטיילות לאורך גופה,
מעבירות זרמים בדיוק כל המקומות הנכונים. שפתיו עברו לחקור את
צווארה ותנוך אוזנה, בעוד היא עוצמת עיניים, מתרכזת כולה בעונג
חרישי, כושלת בכל ניסיון מחשבה בהירה. ביציאותיה הליליות, שתתה
לא מעט, וידעה שהיא כבר מסוגלת לעמוד ביותר ממה ששתתה. זה לא
היה האלכוהול שעשה דרכו בורידיה. הלילה, ידעה, היה שם משהו
אחר.
פתאום הרגישה משיכה קלה. היא שמה לב שהם הולכים לכיוון שלא היה
יכול להיות שום דבר אחר חוץ משירותי המועדון, שבאופן נוח, לא
היו מופרדים מינית. הוא הכניס אותה לאחד התאים הפנויים, כמעט
בגסות, והצמיד אותה אל הקיר. ידיו פלשו אל תוך בגדיה, בעודו
תופס את ראשה ומנשק אותה בחוזקה. אם קודם לא הצליחה למקד את
מחשבתה, עכשיו העולם כולו הסתחרר סביבה. חוסר השליטה הזו הפחיד
אותה לגמרי, ורק גירה אותה עוד יותר. יוליה נכנעה באופן סופי,
מרגישה איך הכל הופך שחור וחשוך. היא עוד הספיקה להרגיש את
שריריה רופסים, ואז...
היא התעוררה רק לשמיעת דפיקות הדלת החזקות, כשהשוטרים הגיעו
לביתה. היא עצמה לא זכרה בשום צורה שהיא איך הגיעה לשם, או למה
נרדמה בבגדים מאתמול. הם באו לחקור תלונה אנונימית שהתקבלה
במפלג ההונאה. מישהו רמז להם, הסתבר, על הדרך לפענוח מספר
חקירות ממוחשבות בהן היו במבוי סתם, במשך זמן ארוך במיוחד.
חקירות בפרופיל נמוך, מלוות בלחץ פוליטי בלתי נגמר. בתחנת
המשטרה, כשעברו על תוכן המחשב שלה, מצאו באופן מסודר להפליא
עדויות מרשיעות לגבי כל אחד מהפרויקטים ה... פחות חוקיים שלה.
בעצם, לא כולם. כל החומר הקשור לפרוייקט אמזונה, נעלם כלא היה.
שבוע לאחר מכן פורסמה ידיעה בכל אתרי החדשות, על אחת מתקיפות
המחשבים המתוחכמות ביותר מהזמן האחרון, אם לא בכלל. אף אחד לא
ידע איך התבצעה בפועל, אבל הרשת שנפרצה נחשבה למוגנת עד כדי
פרנויה.
יוליה ניסתה להמתיק את עונשה על ידי כך שתיתן להם את מבצע
התקיפה, אבל היא לא הצליחה לספק להם אותו. הוא נעלם לגמרי,
בדיוק כמו שהבטיח שיעשה.
---------------------------------------------------------------------------------------
אני מפרסם את הסיפור הזה, כי חשוב לי שתקראי אותו. חשוב לי
שתביני מה היה, ואיך קרה מה שקרה. אבל מעל הכל, אני מפרסם את
הסיפור הזה כי הבטחתי. הבטחתי לך סיפור, על בחורה בשם יוליה.
גבוהה, רזה, נושקת לשנות השלושים, שיער שחור עד השכמות. הבטחתי
לך סיפור בו ינצלו אותה. הבטחתי... והבטחות צריך לקיים.
| 