תמיד שמרתי דברים לעצמי.
למראית עין הייתי שקוף לפחות כמו בקבוק קולה ריק, מהסוג
השקוף.
תמיד ציני, תמיד חסר טאקט, תמיד אומר דברים שנשמעים קצת חריפים
מדי בשביל להישמע אמינים.
גם כשסיפרתי לכל הידידות שלי שאני הומו, אז הן פתאום חשבו "איך
לא ראינו את זה?"
התשובה הייתה שבגלל שאני כל כך ציני תמיד, אי אפשר להבחין אם
אני רציני, או סתם צוחק.

היום זה פשוט נפלט לי.
חומות שבניתי במשך שנים התרסקו לרגע אחד, רגע קטן שבו פשוט
הודעתי שאני רוצה למות.
הוא מתגייס מחר, הוא מתגייס היום, עוד שעתיים, והוא עוד לא
יישן.
ובמקום לעודד אותו, אני מחזיק את האלחוטי ביד, עובד למקלחת,
בוהה באכזבה בדמות המשתקפת מהמראה, ועובר לנושא שתמיד העסיק
אותי יותר מהכל: אני.
רק שהפעם אני קצת פחות ציני.
וזו בדיוק הבעיה איתו.
הוא יודע אותי.
הוא מכיר אותי כמו שאף אחת מהידידות שלי אי פעם תכיר.

"אני לא מהאנשים המתמודדים, אף פעם לא הייתי חזק", "אבל ...",
"אין שום אבל" קטעתי אותו שוב, "אני לא אלך להופיע בטלוויזיה
בתור the little engine that could, אני לא הולך להשתתף בכל
מיני תחרויות ספורט כאלו, ואני בטוח לא הולך ללמוד את הכתב
הזה... נו..."
"ברייל?"
לא שכחתי איך קוראים לו.
המחשבות גרמו לי לדמוע, פתאום אני קולט מה אני אומר.
כשאתה כל כך אטום לעצמך, יוצא לך להבין דברים רק כשאתה מספר
לאנשים אחרים, כי בעצם אתה מדחיק כל כך הרבה, שאף פעם אתה לא
נותן לעצמך את הסיכוי להבין מה קורה.
"אני לא מוכן שתתאבד".
שחוק מדי, אז אני עובר לציניות "תגיד, אתה מכיר מישהו
שהתאבד?".
הוא מנסה לענות בכנות, מסביר שפעם הוא הכיר מישהי שהכירה איזה
מישהו שהתאבד, מצטער, זה לא מספיק לי.
"נו... אז אתה חייב להכיר מישהו שהתאבד, כל אחד צריך להכיר
מישהו שהתאבד."

העיתוי הזה, של שעתיים לפני שהבנאדם מתגייס, העיתוי הזה עוזר
לי להרגיש טוב עם עצמי.
אמנם גנבתי לו את ההצגה לכמה דקות, אבל אם לא עכשיו, הוא היה
מתעכב עוד כמה דקות על עניין ה"אני רוצה להתאבד" שלי.
גם אני יודע, וגם הוא יודע, כשאני רוצה משהו - אני משיג אותו.
ולא שבחרתי להתאבד, פשוט אני לא יכול להתמודד עם דברים כמו
שצריך.
ולהתעוור אף פעם לא היה ברשימה שלי.
אז ככל שעוברים הימים אני מגיע להבנה הזו, משלים עם זה לאט
לאט.
מחכה ליום.