בכלל לא רציתי ללכת לשם. אבל בכל מקרה לא היה לי ממש מה לעשות
בבית. אז החלטתי להצטרף לאלעד ולשם-טוב ללכת לעמק נוקסלשטון
בערב יום כיפור. בדרך לשם אלעד סיפר לי שהם רוצים לחפש את רוח
נוקסלשטון שהעמק קרוי על שמה.לעמק בכלל קראו הישועה. והוא בכלל
לא היה עמק, זאת הייתה גבעה. "גבעת הישועה".אבל בגלל שיש סיפור
על הרוח שגרה שם, נוקסלשטון, השם "עמק נוקסלשטון" תפס.
אלעד גם סיפר לי שהרוח ההיא ממש מניאקית ומכריחה את כל מי
שמתקרב לשם להריח לה את הרגליים. כשהגענו לשם הסתובבנו קצת
וחיפשנו את הרוח. המקום היה ממש מוזנח. קוצים ודרדרים היו
בכל מקום, עשרות ואולי מאות מכוניות ומכשירי חשמל הרוסים כל
חצי מטר.אחרי שעה ומשהו התייאשנו וחזרנו הביתה. החלטתי שהשנה
אני אצום כי בשבוע שעבר פילחתי שוקו מהמכולת של משה ולא היה בא
לי ללכת לגהינום בגלל שני שקלים וחצי. למחרת בצהריים כבר נמאס
לי מהנובלה הענקית שקראתי ורציתי לצאת.לא היה לאן ללכת. כל
המקומות היו סגורים וכל הרחובות היו מלאים בילדים משועממים
שעדיין נהנים מהכביש.אז הלכתי שוב לעמק. הסתכלתי מסביב והבחנתי
שמתוך הבית הנטוש בקצה העמק מישהו הסתכל עליי. ניגשתי לדלת
,דפקתי עליה וגבר שנראה באמצע שנות הארבעים שלו פתח לי
אותה.היה בו משהו מוזר. הוא היה בערך מטר שבעים ושמונה והוא
היה די מקריח.היה אפשר לראות עליו ישר שהוא רוח. הוא לא היה
לבן, שקוף או משהו כזה הוא פשוט נראה כזה. נוקסלשטון? שאלתי .
הוא חייך ועשה תנועה כמו הזמנה להכנס. דיברנו קצת ושיחקנו
במגהסון שלו, בסטריט פייטר, אפילו בלי כל הדמויות. הוא סיפר לי
שבכלל קוראים לו מנחם והוא בכלל לא מניאק וזאת סתם שטות
עיתונאית. הוא גם נראה לי לא מניאק. ולפעמים גם נתן לי לנצח.
ואחרי זה הוא גם הביא לי מיץ תפוחים, ולמרות שזה היה יום כיפור
ולמיץ היה קצת. טעם לוואי, שתיתי ואמרתי שהוא טעים.