מוקדש בסליחה.

השערות שלך על המברשת שלו. אדומות.
השארת אותן בלילה ההוא כשהגעת להתנחם בזרועות האיש שאני ישנה
איתו עכשיו. נגעת בו מתחת שמיכה. השפתיים שלך, נגעו בשפתיים
שלו. הוא אומר מה זה משנה מה היה לפני, ואני אוחזת רוחות ישנות
- לא משנה של מי.
אני זוכרת את הקרחת הבוהקת של זה שהיה לפניך, ואת השערות
האדומות שלה. שניהם מושלמים. אנשים יפים מדי, זה מכאיב לי.

ביקשת שאגלח לך את הראש אתמול. לא גילחתי. לפני שבוע שאלתי
אותך אולי כדאי שאגלח את שלי. השיער הקצר הזה מציק לי, שנים של
גומיות שהולכות לאיבוד, בסוף אזרתי אומץ להסתפר. ביקשת שלא
אגלח ובינתיים הדחף הזה נרגע.

בינתיים אני חושבת עליך ונעשה לי טוב.
אני מפחדת ממני ומהקלות שבה הכל מתהפך. ברגע אחד אני לא יכולה
יותר, כשתבין ותלך אני אכרע ברך.
חושבת על השפתיים שלך, הטעם הספציפי, הריח של העור שלך שמכל
הדברים נחקק אצלי תמיד הכי חזק, הגעגוע הראשון. כשחיבקת אותי
שוב כמעט התעלפתי.

אני שוכחת דברים. את הדברים החשובים ביותר. כמו איך אני מרגישה
באמת. אני לא מבינה את המצב הזה. הוא כבר יצא משליטתי. הגיע
הזמן, אתה אומר - תקבעי פגישה. ואני משתעשעת עם הרעיון של
שפיות בקצה אצבעותיי ומדליקה עוד סיגריה.  

אנשים מוזרים לי.
אני רואה תבניות ופינוק. אני רואה אותו זוקף את הצוואר שלו
לליטוף, נבוך להזמין אותי אליו ואח"כ נעלם. אני רואה אותו
מבטיח את כל העולם בעיניו, לשמור עלי תמיד ועכשיו הוא חושב
אותו דבר על דנה. הוא אומר שאני תמיד אהיה זאת שהבינה אותו
הכי, ואני מוקירה את זה והולכת לישון. כשאני נזכרת בה משהו בי
משתתק. היא כ"כ נבוכה ממחמאות ומגיע לה הרבה ובאמצע הלילה אני
חושבת שמצאנו מה שהיא מחפשת עכשיו, כי היא היתה כ"כ יפה ועכשיו
היא חזקה ומחפשת את השקט שלה, ואני לא קונה את זה. אני מכירה
אותה כמו שאפשר להכיר מישהו כשצוללים אחד לשני לנשמה ואני לא
שוכחת. אני יודעת שנפגש שוב.

ועכשיו אני ואתה.
אני לא מוותרת עליך, ולא משנה כמה חזק יתנשפו הרוחות בתוך הראש
שלי.


21.8.03