שוב צחקו עליה.
על השמנה מרחוב הנביאים 15.
זרקו עליה קליפות של תפוז בדרך חזרה הבייתה מבית הספר התיכון
בו למדה. ראיתי אותה מביטה מהחלון השמיימה ומתפללת. היא אמרה
"אלוהים, אם אתה שם, אם אתה אוהב את כל נבראייך, בבקשה, בבקשה
תעשה שזה לא היה מכוון אליי ושהם לא יזרקו עוד , בבקשה. אם אתה
שם, אם תעשה את זה לא אפקפק בך לעולם.לעולם"
הם זרקו עוד.
אני ראיתי איך היא מתאפקת לא לצעוק, לא לבכות, לא להראות שפגעו
בה, לנסות ולשמור על גאוותה הזעירה שעודה קיימת.
והיא מסתכלת מבעד לחלון,כאילו מנסה להתחמק ממבטיהם, כאילו מנסה
להיעלם, כאילו מנסה, מנסה ל...לשמור על שפיותה. כאילו מנסה
להתרחק מן התיסכול הזה, המסוכן, הפוגע, הפוצע, ההורג. התיסכול
הזה שגורם לך חור ענק בלב, שגורם לך להשתגע.
הכל פרץ כשהגיעה לחדרה. את התיק זרקה על הריצפה ואת עצמה על
המיטה. בוכה ובוכה , בכי מחריד, בכי מזעזע. לפתע קמה מהר רצה
לשירותים ו...הקיאה את נשמתה.מהגועל שלה, מעצמה ומהם.
אבל הם זה ילד בגילה נמוך בהרבה מהממוצע, שיערו מקורזל ככבשה,
שיניו כשיני שפן, קולו כקול תרנגולת, ואישיותו של חזיר.
ואני שם רואה, שומעת, מריחה ומרגישה. הרגשתי כל  פיסת כאב ולו
הכי קטנה שלה. כמעט השתגעתי מכמות הכאב הזו. דמעה בודדה, דמעת
הזדהות זלגה מעיני.
היא קמה, שטפה פניה, ציחצחה שיניה, ניגבה פנים, הביטה במראה
מרחה חיוך מזויף על פניה ויצאה להביא את אחותה הקטנה.
ופתאום קלטתי, ככה היא כל יום ויום מחייה. נושאת את הכאב הבלתי
יתואר. שואלת את עצמה איפה אלוהים הזה? שנותן למישהי שלא פגעה
באף אחד להיפגע ע"י כולם. איפה הוא? האלוהים הכל יכול? אלוהים
בעל כמות הרחמים האלוהית?
עליתי אליו בתקווה ואשנה משהו, והיא, לא תשוב לסבול לעולם.