היד של נועה רעדה ונשפך לה מהכוס אל תוך המחשוף. על השד הימני
יש לנועה נקודת חן קטנה-גדולה, תלוי את מי שואלים, נקודה
פרטית, נקודה שנועה תחשוף רק לעיניים שתהיה משוכנעת שהן
אוהבות, והיום היא הייתה שייכת לכולם. "עקב כישלון בסקטור
הפרטי הוחלט לעבור לסקטור הכללי" היא שמעה בראשה את הקול של
אבא של ירון, שעובד בבנק אבל קורא לעצמו "בנקאי", הוא רוצה
שיחשבו שהוא קרוב לקופה.
אף אחד לא רצה לראות אותה תמורת רגש, אז היא חילקה אותה בחינם.
חיוך מריר על הפנים של נועה, הוא כבר די קבוע שם, היא יכלה
לראות את עצמה זקנה, עם קמטים בצורת החיוך הזה, קפוא על פניה
באירוניה עצמית, והבדיחה על חיים שלמים כאלה, על חשבונה.
"תסתכל על הפוסטמה הזאת רוקדת איתו כאילו העולם עומד להתפוצץ"
נועה ניסתה להוציא אבחנה אבל שוב יצאה לה יריקת רעל, כאילו
הפכה למעין זוחל שזו תכליתו, ונגמרו לה המילים הטובות אחרי
שבזבזה את כולן על "אנשים לא נכונים". לא נכונים לה, דווקא מאד
נכונים לאחרות. טעות ענקית ושמנה שכמוה. איך רפי בכלל יצא
איתה?
האלכוהול טיפס במהירות דרך הקשית למחוק את המילים שנאמרו בראשה
בקול בעל האינטונציות של אמא שלה כמו בלוח "צייר ומחק".
"היא באמת יפה, מה?" ירון ענה בשלווה, יודע נפש בהמתו. נועה
הייתה רוצחת אותי לו הייתה יודעת שהשתמשתי בביטוי הזה.
נועה הגיבה במבט זועם, כשהפה שלה נכרך סביב הקשית בלחץ גובר.
יש לה דווקא שפתיים יפות מאד, "מוכנות לנשיקה" אמר פעם מישהו
שנשק להם מייד, "שפתיים של מוצצת" הוא אמר לה שתי פגישות
אחר-כך, והיא ערומה ופגיעה, הסתובבה וניגבה עיניים ממשהו שנכנס
להן, שוב.
נועה ניערה את ראשה ומצאה את ירון שקוע בתחביבו החדש.
ירון משך את הנוזל דרך הקש בחדווה, שלא לומר בעליזות, שכן הוא
נראה עליז לחלוטין בעודו מלקט מבטים מהברמן כשקש בפיו, והמסר
המיני לא היה יכול להיות ברור יותר, חשבה נועה, גם אם היה
מדגים אותו בבובות גרב.
ירון הופתע לראות את נועה מחככת את מרפקיה ומדברת לעצמה.
"הכל טוב, מותק?" הוא שאל.
"בטח, בטח". נועה קיפלה את הידיים חזרה. היא ידעה שהוא לא ישאל
יותר. איך היא תסתדר עם בנאדם חדש, שלא מכיר אותה, שירצה לדעת
מה זה התנועות המשונות האלה, והפייד-אאוט לזכרונות כואבים
ונקודות החן האלה על הגב שלה? ועוד באריזת אקסטרה-לארג', הוא
לא צריך לראות את אמא שלה כדי לראות אם תהיה שמנה.
אמא של רפי שמנה, כמו נועה פחות או יותר. בתמונות מפעם היא ממש
רזה.
"רק נכנסתי להריון, ופוף". היא הדגימה בעליזות. פנים צחקניות
עגלגלות. היפות מכל הפנים.
"איך יכולתי לדעת שהזרע של אמנון זה 30,000 קלוריות, הא?" עם
המרפק היא ונועה כבר צחקו ביחד, ואמנון, אבא של ירון, לרגע חזר
אחורה ללפני 19 קילו ושני קידומים בבנק ויציאה אחת מהארון של
הבן, וליטף את אחורי הראש עם בלורית מקלישה. ירון עשה את אותו
הדבר אבל הרגיש יותר שערות, וגם הגניב מבט למראה.
"ירוני?"
"מה?" ירון כמעט נחנק. הקש כבר היה בשלמותו, ישר, בתוך הפה
שלו, בדרך לבית הבליעה.
"הוא סטרייט, ואם הוא לא, הוא לא יודע את זה עדיין".
ירון השליך את הקש המטופש, רעיון של רפי ללא ספק, על הרצפה.
ונועה שמחה שמשהו של רפי נדחה היום.
אתה זוכר על איך סיפרת להורים שלך שאתה ודניאל לא רק "שותפים
לדירה"? נועה הרימה לירון להנחתה, מחליפה כישלון טרי בניצחון
ישן.
"בטח" ירון חייך. "אתה לא הומו! אתה לא הומו" הוא קם והדגים,
מחקה את שפת הגוף של אבא שלו, שמאז ספגה טראומה ולא חזרה
לקדמותה, מושך מייד כמה מבטים מהספה ליד. בטח כולם בארון. שיטת
סינון לא רעה חשבה נועה, שנכנסה, בריטואל הקבוע שלהם, לדמות של
אמא של ירון: "ומה עם כל הבחורות שסיפרת לנו עליהם? על תמי? על
סמדר? על זהבית?" אמא של ירון חשבה שלהוכיח דפוס פעולה קודם
רלוונטי למקרה.
ירון בתפקיד ירון: "תומר, זאביק, וסמי".
"סמי?" החוויר אבא של ירון, שוב בגילום ירון.
"צ'רקסי" ענה ירון ואבא של ירון לא ידע אם הוקל לו או לא, כי
למירב זכרונו, צ'רקסי היה סוג של חתול.
הם שתקו קצת. אחר כך שתו קצת. אחר כך דיברו קצת.
"והדניאל הזה, אתם רציניים?" אמא של ירון עברה מהכחשה לדאגה,
כי אם כבר הוא הומו, שיהיה הומו הומוגני". "האיידס הזה שמשתולל
בחוץ מסוכן נורא... לכם".
"אני נזהר" ירון חייך ואבא של ירון עצם את עיניו בכאב, נזכר
במאה בדיחות הומואים במכה. אולי גם חש כיווץ לא רצוני בפי
הטבעת, שלפני רגע היה סתם התחת שלו.
"וילדים?" לאמא של ירון יש סדר עדיפויות. קודם כל מערכת יחסים
רצינית, ואז ילדים. פייגלע או לא פייגלע.
"אולי נאמץ" אמר ירון, "ואולי נבקש מנועה עזרה" וטפח בחביבות
על בטנה של נועה.
מאז היא הפכה לתקווה הלבנה של ההורים שלו, היא פונקה וטופלה
כיד מלכים.
ירון לא פעם קינא, עד שנועה הזכירה לו שהוא הכניס לזה את
עצמו.
"הפנים שהשיקו אלף ספינות" התפייט ירון. "עמוסות מלחים
מסופקים. זונה קטנה" נועה השלימה והחיוך שהבליח בפניה דהה.
הנה באה מלכת הפלקט, נערת המילקי, מאדאם הבורדל וכל מה שתרצו
ויותר, ועל זרועה, אביר חדש-ישן. רפי שלה, משודרג. הוא הוריד
במשקל?
"סתם לא מיוחדת בכלל" נועה הודתה בליבה לירון על נסיונות
הכחשה. והיא, נועה, מיוחדת?
אולי, אבל היא לא יפה. ומרירה וחרמנית שזה נותן חרא של פריזמה
לחיים.
היא אפילו לא שלחה כבר אנשים בכביש ללכת להזדיין. איכשהו לקלל
אנשים אחרים בקיום יחסי מין נראה לה אירוניה אכזרית מדי עקב
העובדה שהיא לא באה על סיפוקה יותר מדי זמן. מאז החלה לקלל
בכביש קללות ספציפיות, וקולניות יותר. הנשים הפכו ל"זונות
זקנות", הגברים "אידיוטים קטנים". ילדים עם רשיון טרי נשארו
"בתולים מסכנים". נועה הייתה הגורם מספר שתיים לתאונות על
הכביש אחרי כוסיות שעוברות באקראי, שנשארו, בהפרש, במקום
הראשון.
אורלי באמת הייתה יפה. והיא באמת רקדה קרוב מדי לרפי, אבל זה
לא הפריע לו. המרחק בין אורלי לבין האיבר שלו הלך והצטמצם,
והוא הרגיש את זה.
הלילה הוא סוף-סוף ירחץ את האיבר שלו מעל מיצי השמנה הזאת שהוא
טבל בה קודם, שמסתכלת עליו עכשיו מהפינה בעיניים רעות. איך הוא
התפשר עליה, איך, כשנשים כמו אורלי יכולות היו להיות במיטתו,
כשנשים כמו אורלי קיימות בעולם הזה.
אורלי אפילו לא הייתה אורלי לפעמים לגביו. היא הייתה אישה יפה.
אישה יפה מאד. נציגת הנשים היפות מאד שהתעלמו ממנו, דחו אותו,
או יצאו עם חבר יפה ובטח עשיר שהם הגיעו לו. הוא לא יגע עליה
הרבה, הוא לא רצה לדעת. זה הפך את זה לאישי מדי, וזה יפה כשזה
כללי. כשהוא נוגע בה וחושב על היפה ההיא מהשכבה, השותפה
מהמשרד, היא קולט-ברקים, תבלע את כל תסכולו שישתחרר בדוק לבן
לתוכה. כעס ומין, מין וכעס. ריקוד שנדמה שיימשך לנצח. אורלי
זקפה את צווארה הענוג והביטה בעיניו, הוא חייך למול הנצנוץ
בעיניה. הוא ראה שם את השתקפותו.
מה הוא מוצא בה, נועה חשבה ולא העיזה לבטא במילים יודעת שירון
ישמח לפרט: תחת, ציצים, רגליים, שפתיים, עוד שפתיים, כולם
מקנאים בו, טפיחת השכם מהבוס עוד חמה בכתפו.
נועה כיווצה את השפתיים שלה ונשענה לאחור, מובסת. מתעלמת בכל
כוחה מאנקת הכיסא.
היא אהבה לכווץ את השפתיים שלה כי היא ידעה שיש לה שפתיים
יפות, וכשהיא כיווצה את השפתיים שלה היא הזכירה לעצמה את זה,
ולפעמים קיוותה בסתר, שעין מסביבה לא תפספס זאת גם. ירון הכיר
את התנועה הזאת והעביר יד ללטף לה את השיער, נועה החליקה את
הראש על היד שלו כמו חתול מתרפק. הוא מרגיש ממש כמו גבר, ונראה
כמו גבר ואפילו גבר מושך. ירון זיהה גם את המבט ומשך את ידו.
הוא זכר את המסיבה האחרונה שהיו בה, יומולדת של חבר לשעבר של
רפי, והוא ונועה ממש השתכרו, ונכנסו לחדר המעילים, ונועה ניסתה
בצחוק לעשות לו ביד על המכנסיים וזה לא היה בלתי נעים. אבל זה
גם לא היה זה. והוא ראה את המבט הנואש שלה ואת התחינה החרישית
שלה לאל ההומוסקסואליות שישחרר אחד ממאמיניו, רק הפעם.
ירון הוריד לה את היד, היא התחילה לבכות. הוא חיבק אותה, היא
ניסתה לעשות לו ביד עוד פעם, הוא הוריד לה את היד שוב, העיניים
שלה כבר היו יבשות. הם יצאו החוצה.
"בואי נלך מפה" ירון אמר ולקח לה את היד, מפלס להם דרך והיא
מאחוריו, מחזיקה לו את היד כמו ילדה קטנה, יודעת שיש בקהל
מבטים עכשיו שתוהים, מה השמנה הזאת נגררת אחרי הבחור הרזה
והיפה הזה? הוא לא הומו? היא לא נואשת? אה, הנה החיבור. וחזרו
לענייניהם, מרגישים יפים ובטוחים יותר.
"שנייה אחת אני חוזר" ירון אמר פתע ודילג אל הבר. נועה זיהתה
את הליכת הטווס של אני-הולך-לעשות-רושם-על-מושא-נחשק שלו וראתה
אותו ננעל על הברמן, שלפי הסחבקיה בטח החליף אותו בשמירה פעם.
ירון היה מ"פ בגולני לפני שהיה הומו. בזבוז נורא ואיום
כשחושבים על זה, כמו עמי ותמי שמגלים כשהם בורחים מבית המכשפה
העשוי סוכריות וממתקים שאמא שלהם שיקרה להם, כמו אמא של נועה,
ושאין להם סכרת, היא פשוט לא רצתה שיהיו שמנים.
נועה הלכה לחדר השינה, להביא את המעיל שלה. זה נוהל ירושלמי,
זר, חדר מעילים, כשבכל הארץ שרוולים קצרים זו הנורמה אבל לילות
ירושלמים קרים. נועה הסתכלה על העיר, יפה וקרה ובלתי מושגת,
בדיוק ההפך מנועה. היא הייתה כ"כ מושגת שזה כאב.
צחקוק נשמע בדלת, עדין כמו פעמונים "די, נוז'י, ישמעו אותנו"
זאת אורלי! נועה ננעלה אינסטנקטיבית בארון שלא יראו אותה, שלא
יראה אותה, תוהה מאיפה לעזאזל אינסטינקט ה"הסתגרות בארון" הגיח
ממנה. אולי זה ירון. אולי הוא הדביק אותה מהתקופה שלו בגולני.
מהארון היא יכלה לשמוע את הקול של רפי, גרוני וחרמן, על הצוואר
של אורלי "שיזדיינו כולם, אבל קודם כל אנחנו" הגוף של אורלי
רעד מצחקוק, בעדינות, ביופי, שאורלי הרגישה לחץ בעיניים. אני
לא בוכה אני לא בוכה. דמעה אחת יורדת. אני לא בוכה עוד אני לא
בוכה עוד. היא הצליחה לעצור את הדמעות והייתה האדם היחיד בחדר
שהצליח לעצור את עצמו כי השמלה של אורלי כבר הייתה מופשלת,
ורפי פתח בעצמו את החנות של הדוקרס שלו, זו המעצבנת, שאורלי
תמיד הייתה נתקעת איתה והוא היה פותח בסוף בעצמו. מאכזבת אותו
עוד לפני שהתחילו עם האצבעות השמנמנות המגושמות שלה. היא שמעה
את אמא שלה בראשה "מי ירצה אותך אם תהיי בהמה, מתוקה? זה הכל
בשבילך". ככה היא שלחה אותה ל"מחנה שמנים 1" בקיץ, ל"מחנה
שמנים 2" בקיץ שלאחריו, ול"מחנה שמנים- הנקמה" בקיץ שלאחריו.
נועה נשארה שמנה. אמא של נועה ויתר העולם נשארו רזים. מעין
סטטוס קוו שהוחלט עוד כשנועה הייתה בחיתוליה ולא יכלה לייצג
עצמה נאותה.
דפיקה על הדלת.
"תפוס" רפי צועק. מכריז לעולם את מה שהיה מת להגיד במילים
וניסה להגיד בכל דרך אחרת. "אני מזיין את אורלי שטיירברג!"
"אני מזיין את אורלי שטיירברג!" אני מזיין את אורלי שטיירברג!"

זה לא נאמר כמובן בפורום זה, עקב נוכחות העלמה שטיירברג בחדר.
רפי החזיר את הפרא הסורר למכנסיו, אורלי ישירה את השמלה
שהחליקה עליה נטולת קמטים, כמו הייתה עשויה מנוזל עתידני כלשהו
ולא מבד. מה זה "גוצ'י" נועה הציצה מחרך הארון וכמעט מעדה.
שיט. אלוהים שאף אחד לא שמע את זה. היא ראתה את זה כ"כ מהר:
רפי שפותח את הדלת, היא בתוך ארון, מרגישה פתאום כ"כ קטנה,
והמבט בעיניים שלו עובר מהפתעה לשעשוע גלוי, או יותר גרוע,
לרחמים. "מי זאת?" אורלי תשאל. "סתם אחת שפעם שכבתי איתה
כשהייתי שיכור" רפי יפטור אותה בנונשלנטיות והם ימשיכו בשלהם.
הדפיקה חזרה שוב. הפעם רמה יותר. רפי פתח את הדלת בתנופה
"אמרתי ש..." והפסיק.
היה רגע של שתיקה. נועה הזיזה את הראש בטירוף וניסתה לקלוט מי
בדלת אבל היא לא הצליחה לראות. רפי סימן לאורלי, שכבר שמה את
נעליים כחולות יפות. "גם זה גוצ'י??" נועה חשבה.
הנעליים שלה לחצו. היא קנתה אותם בהזמנה מיוחדת למידה שלה, כי
היא בקושי קיימת לנשים.
"פרסות" היא קראה להם בליבה, למרות שפרסות יש לסוסים, יפים
ואצילים, כמו אורלי, ולא לפרות, היא לא המשיכה את המחשבה אבל
כבר הרגישה את הלחץ בגרון עולה לעיניים.
הם יצאו מהחדר וקול נקישות נעליים נשמע.
"נועה?"
"כן" הארון ענה.
ירון פתח את הארון, ונועה התחילה להתכווץ ולהרגיש קטנה, אבל
ירון חייך אליה חיוך רחב, חיוך של "אני כבר מכיר את על השטויות
שלך ואף אחת מהן לא תרחיק אותי": "חשבתי שיצאתי מהארון במספיק
רעש בשביל שנינו" הוא אמר.
נועה חייכה ומחתה דמעה. הוא הושיט לה את היד והיא יצאה מהארון,
מרגישה לראשונה הערב כמו ליידי. הוא טבל את האצבע ברוק שלו
וניגב את הדמעות+מסקרה שלה מהעיניים שלה.
"זזנו?" הוא שאל, מורח את האצבע על מעיל העור המבריק של
אורלי.
"זזנו" נועה חייכה חיוך רחב ממש כמוהו. האנשים מסביבם תהו על
מה שניהם מחייכים כל כך. רובם עדיין חשבו שהיא שמנה.