קומי כבר. טפשה.
קומי ותכתבי את כל מה שמציק לך.


זה בכלל היה אמור להיות אסקפיזם, שאריות הדיו על הנייר הדק
והאקורדים שאת פורטת, ואז זה הפך לחלק ממך. ולא היה מספיק
מקום, אז זה הפך לכל זה.
גם אני תולשת שערות. תולשת תולשת ועדיין הן במקום.

לפני שבוע הייתי על סף התמוטטות נפשית. ככה סתם, פתאום בא לי
לפצוח בדמעות ב-4 לפנות בוקר. הייתי רק על סף, כי עבר כל כך
הרבה זמן מאז שנכנעתי לכל זה, שכבר שכחתי איך זה להסתכל על
הוילון שלי והכל חושך ולבכות כאילו אין מחר, לבכות לי.
הנוחות היא רשת הביטחון שלך, חוסר האונים שבחוסר ההחלטה. כשאת
לא קמה ועושה משהו עם עצמך.
התחלתי להאשים אותה, כי היא רחוקה מכאן ולא כאן וכל הימים הללו
הופכים לאבדון אחד גדול. היא מתלוננת ואומרת שהיא מתגעגעת ואני
שותקת, אם אפשר לשתוק באימייל, אני שותקת ולא אומרת שאני
מתגעגעת בחזרה כי הפסקתי להרגיש, הפסקתי להרשות לעצמי.
והאירוניה היא שאני לא רוצה אותה כאן , אני לא רוצה אותה למרות
שכל הסימנים מראים שכן, אני רוצה משהו אחר, אני רוצה להרגיש
טוב ושהחיים שלי הולכים לאיפהשהו שהוא לא רוטינה טיפשית שאני
לא רוצה להיות חלק ממנה.
שמעת? אני לא רוצה להיות חלק מזה. לא יודעת למה קיוויתי בכלל
שמשהו ישתנה? זה כאילו שנה עברה ו-12 חודשים זה כל כך רחוק אבל
אותה נקודה, אותה בעיה, והשנה הזו היתה כל כך דפוקה. למה
לעזאזאל חשבתי שהיא תהיה טובה?! היא היתה דפוקה ומבוזבזת בדיוק
כמו שאני מרגישה. עוד מילה, עוד יום, קשר מינימלי עם מי שאני
מכירה, לילה ומוזיקה בערסל ואף אחד לא שומע את הדמעות הדוממות
שלי למרות שיש אנשים כמה מטרים ממני. אתם שומעים? אתם פאקינג
שומעים? אני לא מאמינה שיהיה טוב, אני לא מאמינה שיהיה לי אומץ
ושמשהו ישתנה, אני רוצה להפסיק לתלות את כל כולי באיזהשהו משהו
או מישהו שאמור להציל אותי ממה שאני. שאמור להוות אופציה
חלופית כשמה שיש כאן זה רק אני. אני ודיו ודף והוא אף פעם לא
חדש, לא באמת. רק גרסה מעוותת של הדז'ה וו שלי.