את מוצאת את עצמך שוב לבד. הוא עזב, הלך, השאיר אותך מאחור. את
בוכה קצת, מקנחת את האף ויום אחר יום עוברת את כל השלבים.
מתחילה להתגבר, להגיד שהכל לטובה. את מבינה למה הכל קרה ומקבלת
את הדברים שאת לא מבינה.
ואז יום אחד את עומדת מול המראה, מסתכלת על עצמך ומנסה להבין
מה לא בסדר בדמות שמולך.
אולי זה המשקל, את אומרת לעצמך, אז את לא אוכלת.
את מרגישה איך את יורדת במשקל, קילו אחרי קילו...הנה הגעת
ל-60!
את מחייכת לעצמך ורגע אחר כך מביטה במראה ומבינה שבסופו של
דבר, את סך הכל פחות שמנה, זה הכל.
אז את ממשיכה, כי התרגלת לזה. ועוד חמש יורדים! את מצפה להיות
גאה בעצמך אבל כל פעם הדמות במראה נראית אותו דבר.
למען האמת, את מודה, לפעמים אפילו קצת יותר גרוע.
קצת פחות שמנה וזהו.
את מרגישה איך הקילו הבא שירד יסדר את הכל. יודעת שזה כל מה
שנדרש, עוד קילו אחד פחות ואנשים יאהבו אותך. את תאהבי אותך.
ואת לא תהיי יותר לבד, אף פעם.
אז את ממשיכה אבל הוא לא מגיע, וזה כבר לא חשוב לך מי, רק
מישהו שיגיד לך כמה שאת יפה, שיסתכל אליך ואת תדעי שבשבילו אין
אחרת כי את מדהימה.
רק עוד קילו אחת פחות, את ממשיכה לשנן כל יום ועושה עוד 10
כפיפות בטן לפני השינה ואולי עוד ק"מ בריצה בבוקר.
והימים עוברים והוא עדיין לא מגיע ואת עדיין לבד.
עוד קילו אחד.