ישבתי מול המחשב, שיחקתי לי במיינסוויפר (במחשב שלי אין
סוליטייר), ופתאום היה צלצול טלפון צורם.

"הלו?"
לא זיהיתי על ההתחלה.
"זה דר. גריפין, בנך בבית החולים. אני מציע שתבוא...."
משם כבר לא היה צורך שהוא ידבר. אמרתי ביי וניתקתי את הטלפון.
לא רציתי לדעת.

"אדי, אני כבר מתגעגעת. וגם בן. הוא לא אומר את זה, אבל אפשר
לראות עליו."
"גם אני, חמודה. אבל לא לדאוג, אני כנראה אבוא בסופ"ש הזה
הביתה. אני אנסה לצאת. עכשיו אני חייב ללכת... אני אתקשר שוב!
מבטיח!"
שמעתי ביי עצוב בצידו השני של הקו וניתקתי. מאז שגייסו אותי,
מאוד קשה לי. אני כבר לא רואה את הבייבי הקטן שלי כל יום.
דווקא בתקופה הכי יפה שלו. הוא כבר בן שלוש. את דנה לא גייסו.
הרי לא מגייסים נשים עם ילדים, מישהו צריך לטפל בילד, לא?
והרי זו לא אשמתה שהיא נכנסה להריון בגיל 15.

הוא כבר בן 6, עולה לכיתה א. אני, לעומת זאת, עכשיו השתחררתי.


הגעתי הביתה, וישר הגיעה השאלה המוכרת.
"אדי, הבאת לי משהו? "

ניסינו לשכנע אותו לא לקרוא לי אדי.  קוראים לי אבא. לא אדי.
אבל הילד בקושי מכיר אותי. אני אדי, זה שמביא מתנות כשהוא
בחופשה מהצבא.
עכשיו זה ישתנה, אני מקווה. אני מתחיל לעבוד רק בעוד חצי שנה,
מספיק זמן לעזור לבני להסתגל בבית הספר, בלימודים, ולגרום לו
לקרוא לי אבא.

"כן, חמודי, הבאתי לך הפתעה!"
הוא פתח את הקופסה העטופה בנייר ירוק, ורץ ישר לחדר לשחק.
נכנסתי אחריו לחדר. הוא כבר החל לשחק בבובת האביר שהביא לי.
ישבתי והסתכלתי עליו. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו.

אחרי כמה דקות שהוא שיחק ואני ישבתי בפינת החדר, בלי להגיד
מילה, הוא אמר, "אבא, כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות האביר
הכי חזק בעולם!"
הוא קרא לי אבא!! הוא סוף סוף קרא לי אבא!
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "אל תדאג, אביר שלי, אני סומך עלייך
שתגשים את כל חלומותיך."

הוא בכיתה י"ב, הוא בחדר שלו עם חברה שלו.  אני לא חייב לפרט
מה קרה שם, אני מניח.
"שרון, אני אוהב אותך."
"בן... גם אני אוהבת אותך. אבל אתה עוד מעט מתגייס. זה לא יכול
לקרות בינינו. זה חייב להיפסק".
"אז מה אם את בכיתה י', אני עדיין אוהב אותך. אל תעזבי אותי
בבקשה."

הוא מתגייס. האביר שלי מתגייס.
הוא כל כך חיכה לרגע הזה.

הוא מתגייס לקרבי. אני ואמא שלו לא עודדנו זאת, אך גם לא הראנו
שאנחנו מפחדים פחד מוות. לא רצינו להפחיד את הילד. גם הוא היה
באבל מתמשך מאז ששרון זרקה אותו. הסברנו לו שזו לא אשמתו, ושזה
בטח לטובה, אך הוא לא רצה להקשיב. אם הייתי במצבו גם אני לא
הייתי רוצה להקשיב.

זה היה יום חמישי.
הוא עדיין היה באבל מפרידתו משרון. הוא בדיוק חשב על כך כשראה
גבר פלסטיני בשטחים מציל את אשתו מיריות. לכן לא שמע בן את
קריאות חבריו להתכופף.

יום שישי שלאחריו.
הרופאים לא חושבים שהוא ישרוד. הם ניסו להגיד את זה בצורה הכי
נעימה שאפשר. אבל איך אפשר?

אני מחבק את דנה, מנגב את דמעותיה,  אומר לה שלא תדאג. היא
ילדה את בן כשהייתה בת 15, והמזל הסתדר לנו.
"אין מה לדאוג, נכון?" אני אומר, בזמן שאני מנגב דמעה משלי.

אפילו שרון הגיעה. שיכנענו אותה שזו לא אשמתה. היא הרגישה כל
כך רע.

כששמענו את הציפצוף הארוך, ואת הרופאים יוצאים מהחדר בפנים
מבוישות, דנה התעלפה.

אני לא התעלפתי. אפילו הפסקתי לבכות. רק תהיתי כמה לא הוגן זה,
שגם האבירים הכי חזקים בעולם, הולכים.