ולפעמים, אני שוכחת לנשום.
זה כמו המון צבעים יפים של גואש, שמתערבבים ביחד לקשקוש גדול,
בצבע מכוער ומפחיד. ואצל המורה שלי לנשימות יש דווקא ציורים
יפים על הקירות, והיא שמה יד גדולה וחמה על החזה שלי, איפה
שהלב, והקול שלה מסתלסל ובמבטא זר היא מנגנת את הנשימות שלי,
לאט לאט החוצה ופנימה, פנימה והחוצה, ככה טוב, יופי ממיל'ה,
ככה זה טוב לך. הקול שלה טיפה צרוד והממיל'ה שלה עושה לי
דגדוגים בבטן, כאילו טוב לי אבל בעצם נורא מפחיד.
וכשאימא באה לקחת אותי היא אומרת שהתקדמתי נורא, ושאולי ביום
ההולדת הקרוב אני אוכל כבר לכבות לבד את כל הנרות שעל העוגה,
11 יהיו שם. כשאנחנו כבר בדלת היא מוסיפה פתאום, שהילדה נורא
לבד ואולי כדאי שאבא שלה יחזור הביתה, ואימא עונה לה מהר
ובתקיפות שהילדה שלה גדולה וחזקה ולא צריכה אף אחד. אבל באוטו
בדרך הביתה היא מספרת את הכל בדיבורית לדודה ביאנקה, ואומרת
שאולי בעצם כדאי לקנות לי כלב. ובספרדית מתגלגלת דודה ביאנקה
אומרת שבאמת שכלב זה כבר יותר טוב מהאבא הזה שלה.
כשהייתי יותר קטנה הן היו משתמשות בספרדית להגיד לידי דברים
שאני לא צריכה לשמוע, אבל עכשיו אני כבר מבינה את הכל, ובעצם
אני חושבת שאולי דווקא את הדברים שהן הכי רוצות שאני אשמע הן
אומרות בשפה הזו, הזרה והחמה.
כשהן מסיימות לדבר אימא מביטה בי דרך המראה ושואלת, את רוצה
שנקנה לך כלב? ואני מהנהנת בהתלהבות והיא מחקה את מרסלה במבטא
שלה "כן, ממיל'ה, רוצה שנקנה לך כלב?" ואני מחייכת וחושבת שזה
יכול להיות נחמד.כלב חמוד, לא גדול מדי, עם הרבה פרווה, לבנה,
פרווה של חורף של ארצות אחרות, כמו איפה שאבא עכשיו.
בלנקו אני אקרא לו, כדי שאם הוא יחזור הוא יתרגז, ולא יבין למה
גם הילדה מוכרחה לדבר בשפה הזו, ואז הם יריבו ריב קולני בשתי
שפות, זרות וחריפות, לא נעימות פתאום.
וביחד נסע באוטו, ונוציא את הראש מהחלון, הוא את הפרווה הלבנה
שלו, אני את הקוקיות השחורות שלי. קוקיות שחורות ופרצוף לבן,
ונעמה אומרת שרואים שאני לא מכאן. למרות שזה בכלל לא נכון, אני
נולדתי בארץ, אבל הם באו מארצות אחרות. לא צברים בכלל, היא
מסננת בקול מעליב, ואני חושבת שזה קצת טיפשי להיעלב מזה
שההורים שלי לא דומים לצמח יבש, וקוצני, אבל משהו בפנים בכל
זאת נצבט.בערב הוא שוב מתקשר, באמצע שאנחנו אחרי המקלחת, אימא
קולעת לי צמות, והדיבור שלה יבש וקר, ועם הניתוק היא פוצחת
בקונצרט קללות ומלמולים קטן. אני לא מקללת אותו, אני לא יכולה
לבזבז עליו נשימות, אז אני רק מקווה שקר לו ולבד לו ועצוב לו
בארץ הזרה, האפורה והקרה שאליה הוא ברח.
ואימא לוקחת אותי ואת בלנקו לים, כי שם אני נושמת הכי הכי טוב,
למרות שהאוויר נורא מלוח. אנחנו רצים על קו המים, ואוספים
צדפים, וקצת לפני שהשמש שוקעת חוזרים, כי מאוחר ומחר יש
לימודים. ובדרך חזרה אני מסתכלת במראה ורואה את השמש שוקעת,
ומציירת לי בראש את הדרך לים, כדי שנוכל ללכת לשם לבד, בלנקו
ואני, כשנהיה רק קצת יותר גדולים. ובבוקר כשאני הולכת לבית
הספר, אני רושמת על היד באותיות גדולות - לנשום. כי לפעמים, רק
לפעמים, אני שוכחת, וכשאני בבית הספר, זה יכול להיות מפחיד.
היומולדת שלי יוצא ביום שבת, ואחרי הצוהריים אני עוזרת לאימא
לנפח בלונים, ומצליחה לבד לבד, אחד אדום ואחד כחול, אבל בצהוב
אני קצת מתעייפת, וביאנקה באה לעזור ושולחת אותי לסדר מפיות
צבעוניות. ואחר כך בא פדריקו, הבעל של ביאנקה, עם מיכל וענת
ויותם הקטן, ובאים גם דוד עמוס, ואלה אישתו, עם יעלי, ועם הבטן
של ההריון, שנראית כאילו מי שניפח אותה, השקיע בה המון
נשימות,אבל טובות. ובאות נעמה והילה ומאיה, ואלי ואילנה השכנים
שממול. וכולם כולם נורא שמחים, במיוחד כשאני מצליחה לכבות לבדי
את כל הנרות שעל העוגה הורודה, ומרימים אותי על הכסא ואני כמעט
נוגעת בתקרה, ולרגע קטן מסתכלת בדלת, וחושבת מה יהיה אם הוא
ייכנס עכשיו, אבל אימא מחייכת אליי ובלנקו נובח מלמטה, ואני
מבינה שאני מסתדרת די יפה בלעדיו.
ובשיעור הבא אצל מרסלה אני מצליחה כמעט הכל, אבל כשהיא שרה
פתאום שיר ישן בשפה הזו, מתחילות לזלוג לי דמעות. והיא מחבקת
אותי, מוחצת את הגוף הקטן בחיקה הגדול, די, ממיל'ה, די. הנה
תקנחי את האף, יופי ילדה גדולה, עכשיו לנשום, כל כך יפה את
מתקדמת, נהדר ממיל'ה, נהדר. וכשאימא באה היא מספרת לה כמה
התקדמתי, אז בדרך שמים מוזיקה שמחה, והולכים לאכול גלידה בים.
ונשארים עד שהשמש כבר כמעט שוקעת, וקצת אחרי. והיד שלי קטנה
בתוך היד החמה של אימא, והראש של בלנקו רך על הבטן שלי. השקיעה
נורא כתומה, ואני נושמת אתה לאט, נשימה קטנה על כל טיפה שהיא
יורדת, פנימה והחוצה אל תוך הים. ואימא מחייכת ונושמת אתנו,
איתי ועם השמש, ועם בלנקו ששוכב שקט. ואני מסתכלת עליהם, ושוב
קצת על השמש, ונושמת עמוק, ולאט, ויפה. וחושבת, שאנחנו בעצם
נהיה בסדר. וזה עושה לי לחייך נורא ופתאום שוב קצת קשה לי
לנשום, אבל אולי זה בגלל שטוב לי. בכל זאת אני מנסה לסדר את
הנשימה, וממשיכה לנשום עם השמש, גם כשהיא כבר ממש ממש טובעת
בים, אני נשארת אתה באותו הקצב, ונושמת, לאט לאט, ממיל'ה, לאט
לאט,
החוצה ופנימה, פנימה והחוצה...


בהשראת...