שקט

השקט של בית הקברות הינו השקט היפה ביותר בעולם. בשקט הזה אתה
שומע את עצמך יותר, מכפי שאי-פעם תוכל לשמוע. אתה שומע את
מחשבותיך ואת סודותיך. גם את אותם סודות, שאפילו לעצמך לא
תגלה.
אתה שומע את ציפיותיך ואת חלומותיך. גם את החלומות, שאתה יודע,
שלעולם לא תגשים.
בשקט הזה אתה שומע את החיים. גם את אלו, שלעולם לא תחייה.
אבל כאן, בבית העלמין בו אנו יושבים כעת, אין שקט. רק המיה
בלתי פוסקת של כבישי האגרה הגדולים והחדשים החותכים את האדמה
ממש מעבר לגדר.

תמימות

אנו יושבים על הספסל, וממולנו קבר יפהפה של ילדה קטנה.
תמונתה ניצבת מלפני הקבר ומעליו שוכב פרח גדול עשוי אבן. מענפי
עץ האלון, המכסה את הקבר, משתלשלים קישוטי תינוקות, בדיוק כמו
אלו היורדים מתקרות חדרי ילדים. מקודם, כשקראת את מה שכתבו
הורי הילדה ליד הפרח, התחלת לבכות ואמרת, שאינך בוכה על הילדה,
כיוון שאת יודעת, שעכשיו טוב לה. את בוכה על הוריה ועל מה שהם
חשו, כאשר באו וקישטו את הקבר. אני חיבקתי אותך וביחד הקשבנו
לרעש הזה של אינסוף הרכבים, שזרמו מהכבישים הסמוכים. רעש,
שבסופו של דבר נהפך גם הוא לסוג של שקט, משום שלעולם אינו
חדל.

חופש

בבית הקברות הזה, בו אנו יושבים, שמורה לכל אחד ואחת הזכות
לבחור כיצד היה רוצה להיקבר, וכיצד היה רוצה, שהלווייתו תיערך.
חופש הבחירה הזה הינו מוחלט, בדיוק משום שהוא מתקיים, לאחר
שאתה כבר אינך עוד.  
את אומרת, כי לאחר מותך היית רוצה, כי גופתך תישרף, מכיוון שרק
כך באה לידי ביטוי ההכרה בתפיסה לפיה לאחר מותנו אנו חדלים
להיות גוף ונשארים רק מה שמעבר.
ממרחק מה נשמעת תפילה של רב- "אל מלא רחמים". הלוויה דתית
רגילה נערכת כעת, כאילו ובאה להראות לנו כי כאן, בבית העלמין
של קיבוץ עינת, שמורה הזכות לבחור, שלא לבחור.
את מקשיבה בריכוז רב לשירתו של הרב ושואלת אותי לפשרה. אני
מסביר לך, כי זוהי תפילת קדיש הנאמרת לעילוי נשמת המת.

אדמה ושמיים

אנו צועדים לאורך שביל עפר. מולנו במרחק נראים העצים השלווים
של יער הבפטיסטים. ממערב משתרעת, כמעט עד לאופק, אדמה חרושה
ורחבת ידיים. בשמיים מלמעלה עננים בצבעי שקיעה של אמצע החורף.
זהו היום האחרון של חג החנוכה והיום הראשון של חג המולד.
יש משהו מרומם נפש בנוף כזה של אדמה ושמיים. משהו מרומם נפש
ממש כמו בתחושת השקט של בית הקברות. לך הנוף הזה מזכיר את נופי
ארץ הצפון הרחוקה שלך ואת מספרת לי עליהם.
ציפור נודדת עפה גבוה לכיוון הים ואת אומרת, שהיית רוצה להיות
עכשיו ציפור, מכיוון שלציפור אין עבר ואין עתיד. יש לה רק את
המעוף של ה"כאן ועכשיו".

אומץ

אני אומר לך, כי הנוף הזה הוא נוף הילדות שלי. כבישי ענק
מהירים חוצים בו וגדרות נבנו סביב יערותיו ומבצריו. כיום צריך
לשלם על מנת לעבור כל גדר, והרי אין דבר מעיק יותר מאשר אותם
אלו, שבאו ותפסו בעלות וזיכיון על זיכרונותיך. את משיבה, כי זו
הסיבה לכך, שאולי ואסור הדבר לחזור לנוף ילדותך.
את מספרת לי, כי כאשר היית נערה צעירה, באותה ארץ מרחבים
רחוקה, היית נוהגת לצעוד מרחק רב כמעט מדי יום, ולעבור על גבם
של שלושה צינורות ברזל, שניצבו גבוה מעל שלושה נהרות פרא. היית
עושה זאת ללא שביב של פחד או היסוס על מנת להגיע לנופים
האהובים עלייך, שגם היו בעינייך היפים ביותר בעולם.
אך לאחר שחזרת לבקר שם, כעבור שנים רבות, כאשר הפכת כבר לאישה
בוגרת, למודת מידה לא מעטה של כאב וסבל, גילית כי דווקא עכשיו,
עם כל האומץ שרכשת בעקבות כל מה שעברת, איבדת את אותו אומץ
נאיבי ופשוט- לחצות את צינורות הברזל, שכבר החלידו עם חלוף
השנים.

גורל

כמה פעמים נקלענו לנקודה אשר הסיבות, שהובילו אותנו אליה, היו
לכאורה נסיבתיות לגמרי? מאות ואלפי פעמים, כמאות ואלפי
הנקודות, שעברנו בחיינו. מיליוני אנשים פוגשים באנשים, לאחר
שהגיעו לנקודות משותפות אשר צמחו מתוך אינסוף צמתים של נקודות
אחרות. וכך הרי גם אני ואת נפגשנו- אני הגעתי לשם די במקרה,
זמן מה לאחר שאת החלטת לחזור, וזאת אחרי תקופה ארוכה בה היית
במקום עבודה לגמרי אחר, שגם אותו החלטת לעזוב בעקבות אוסף
נקודות נסיבתיות. מכולם התקרבת דווקא אליי. מכולם ביקשת דווקא
ממני לסייע לילדתך בלימודים, כי לך באותה תקופה כמעט ולא היה
זמן אליה. היה זה דבר, שאותו לעולם לא היית מעזה לבקש מאף אחד
אחר, שהיה בא לשם. ומכולם, לאחר עשר שנים, שבהם היית חיה לבדך,
קופצת מהתאהבות שווא קצרצרה ומכזיבה לאחרת, ולאחר חודשים
ארוכים של ידידות נעימה בינינו, התאהבת לפתע דווקא בי, בדיוק
בנקודה בה אני כבר חשבתי להתחיל להתרחק, כיוון שהיה לי קשה מדי
לשמוע אותך משוחחת עמי על אחרים. ואני אזרתי אומץ ולראשונה
עזבתי את בית הוריי ועברתי לגור עמכם, ואת עזבת את עבודתך. היה
זה דבר, שלא את ולא אני האמנו, שאכן יתרחש. אבל הוא קרה. בדיוק
בנקודה בה ארע. לא לפני ולא אחרי.

גם הפיצוץ החזק המרעיד את חלונות הרכב מתרחש בדיוק בנקודה בה
הוא אמור להתרחש. לא לפני ולא אחרי. מדוע סיימנו את הטיול היפה
שלנו באותו יום חנוכה אחרון, בנקודה בה סיימנו אותו?  מהיכן
הגיעו כל אותן התרחשויות, שעיכבו אותנו בדיוק לאותה נקודה, בה
נעמדנו ברמזור לכיוון דרום? וכיצד זה, שהעיכובים הנוספים,
שאמורים היו להביא אותנו לאותה נקודה, זמן מה אחרי, לא אירעו?

ואם לא הייתי מחליט לפתע לפנות ברמזור לכיוון גהה דרום, אשר
מלמטה ניתן היה לראות, כי התנועה בו איטית, ובמקום להמשיך לתל
אביב ישר...
אלו שאלות כה בנאליות, ועם זאת כה חודרות ומעיקות. והרי כל
ההתרחשות הכמו מובנית הזו, של סיבה שמביאה לתוצאה, שמביאה
לסיבה וכן הלאה, היא כל כך דמיונית וכל כך מציאותית ומטלטלת,
בעת ובעונה אחת.
מקריות מובנית. מיליוני אנשים פוגשים זה בזה מתוך מקריות שכזו
ומיליוני אנשים נפרדים זה מזה.

מוות

אנו מחכים ברמזור האדום לפנות שמאלה. את שואלת אותי לפשרו של
שלט פרסומי רחב ממדים הנמצא מולנו ובו מופיע לכל אורכו הדגל
האמריקאי. הפיצוץ נשמע חזק מאחור. זגוגיות של רכבים, הנמצאים
כעת במקום בו היינו כמה שניות לפני כן, מתרסקות לרסיסים,
וחתיכות מהמטען פוגעות בעוצמה ביושבים בתוכם.
הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה אל תוך הצומת, מכוח המומנטום,
ומבין סופית מה ארע רק כאשר אני מבחין מלפני באדם הכושל
בצעדיו, עד שנופל, כאילו ומופיע בהצגה פרטית היישר אל מול עיני
המשתאות.  
צעקות נשמעות מכל עבר. אני צועק לך, שהיה פיגוע, ושואל אם את
בסדר. את מנידה בראשך לחיוב.
אני עוצר את הרכב בעלייה לכביש המהיר, אומר לך להישאר ולא
לצאת, ולפני שאת מספיקה להגיב- אני יוצא במהירות החוצה.
אמרת לי, שאם חושבים מספיק על משהו- הרי שהוא עתיד להתגשם,
משום שמחשבה היא אנרגיה וכל אנרגיה שואפת לממש את הפוטנציאל
שבה.
תמיד חשבתי על המוות. פעמיים שמעתי או ראיתי מרחוק את הדיו, אך
תמיד ביקשתי להיות נוכח במקום בו הוא מכה, ולו לפחות פעם אחת.
תמיד השתוקקתי לראות אותו נעמד לו במלוא הדרו אל מול עיניי
העירומות.
אני עובר בריצה, בחור היושב על המדרכה ומכנסיו מופשלות. רואה,
שפציעתו שטחית וכי לידו מישהו המטפל בו, וממשיך לרוץ הלאה.
מבלי לחשוב על מה שיבוא ומבלי להיזכר במה שהיה.
מגיע אל תחנת האוטובוס. כולם שוכבים. אף נפש לא זזה. רחוק יותר
שוכב חייל פצוע. מישהו לידו שואל בצעקה למי יש טלפון נייד. רץ
אליהם כאחוז תזזית. החייל בהכרה ואומר לי בשקט את המספר, שביקש
לחייג. אישה עונה לי, כנראה אמו, ואני מוסר לו את הטלפון ואז
מסתובב בחזרה אל התחנה.

זהו המוות. זוהי נשימתו, זהו מבטו, זהו ריחו, זוהי נשמתו.
אף אחד אחר עדיין לא הגיע אל התחנה, ואני ניצב מולו לבדי,
וחוזה בו באותן עיניים עירומות, שלפנים כה השתוקקו אליו וכעת
לא עוד.
אישה שוכבת על גבה ועיניה עצומות. מניח שתי אצבעות על צווארה,
אך הכל דומם. לידה שרועה על בטנה חיילת צעירה.
   
יופי

את אינך מגיבה לצעקותיי. את כבר אינך כאן או עכשיו. נערה צעירה
וממושקפת קרבה ואומרת לי, כי היא פאראמדיקית בהכשרתה. היא
טוענת, כי אינה יכולה לטפל ללא כפפות וקוראת לי, שלא לגעת בך
מאותה הסיבה. פעם, לפני שנים, החייאתי אדם בנשימת פי, אבל כעת
אני בוחר להקשיב לה ורק ממשיך לקרוא לך.
לבסוף מבקשת ממני אותה נערה ממושקפת, כי אסובב את פנייך כלפי
מעלה, ואני עושה זאת. עינייך פקוחות מעט ודם נוזל מאפך.
אני מביט אל תוך עינייך.  
כיצד יכול המוות להיות כה יפה ומשתק כמו עיניים אלו?
איני יודע מי היית בחייך. איני יודע האם הגשמת את כל מה שרצית
להגשים. איני יודע האם פעם באמת אהבת מישהו והאם באמת היית
נאהבת. האם היית באמת מה שרצית להיות או שהיית מה שאחרים רצו,
שתהיי?

כאשר תביטו אל הים, הרי שתראו בו את עצמכם. משום שהים, כמו
מראת בדולח אינסופית, טומן בחובו את השתקפותכם. ובדיוק כמו
שתשמעו בשקט של בית הקברות, כך תראו בים את מחשבותיכם ואת
סודותיכם, את ציפיותיכם ואת חלומותיכם, את הפחדים שלכם ואת
אומץ ליבכם.
בעינייך היפות כבר איני רואה את הים שלי. רק את אותה ציפור בר
הנודדת לכיוונו, כמו זאת שראינו היום לפני שעת השקיעה.  

מגע

וכשאני מרים את עיניי מאותה חיילת וממבטה היפה והמשתק, אני
רואה מולי אותך, עומדת ומביטה עליי ועל הגהנום שסביבי, ידייך
משולבות ומחבקות את מותנייך. לאחר מכן תאמרי לי, כי גם את רצית
לראות בעינייך את מבטו של המוות. אך באותו הרגע את נראית בעיני
כל כך לא שייכת לכל הכאוס שסביב, ואני מזנק אלייך ומחזיק בך
ולוקח אותך בחזרה אל הרכב, ושוב רץ בחזרה, וכשמגיע הצוות
הראשון ויוצא מתוכו פאראמדיק דתי, שעיניו עדיין מבולבלות
ותוהות אחר המתרחש, אני קופץ גם עליו ומוליך אותו במהירות אל
בחורה אחרת, השרועה לצידי הכביש, אולי בדקות חייה האחרונות,
ולידה רוכן אדם צעיר המדבר אליה בשקט. ומשם אני מוליך איש
רפואה נוסף אל פצועה אחרת, אשר מצבה כנראה קל והיא יושבת המומה
בצידו השני של הגשר, איש ואישה עומדים מעליה ומרגיעים אותה.  
זהו אכן הכאוס בהתגלמותו הקמאית- צעקות אנשים, יללות וסירנות,
הוראות של שוטרים, ולפתע אני נעמד ורואה רגל של אדם מונחת
מלפניי על האדמה הקשה, ואני מאבד את שיווי משקלי ונופל מסוחרר
והנה קופצים מזנקים אליי כמה אנשי רפואה ואני מסמן להם, שאין
צורך בכך, ואז מתרומם ומתרחק משם באיטיות  וחוזר אל הרכב, ואת
מחכה לי שם, מנסה לנקות בנייר כמה טיפות של דם, שנדבקו אל
דפנות המכונית. וכשאת רואה אותי, אנו מתחבקים בשקט, ואז נוסעים
משם, ממשיכים אל הכביש המהיר אליו התכוונו להעלות בהתחלה,
חולפים על פניהם של רכבי הצלה מרעישים העושים דרכם במהירות אל
גיא הצלמוות, שהותרנו מאחור.

פעם את תאמרי לי, כי כאשר הנשמה שלנו, של כל אחד מאיתנו, חשה,
כי היא כבר לא יכולה להישאר יותר בעולם הזה, בחיים האלו,
שאליהם היא נקלעה, היא תעזוב בכל מחיר. וכנראה, שזה אכן כך,
בדיוק כפי שאמרת- נשמה, שחשה, כי היא איבדה את החופש שלה, או
את תמימותה, את אומץ ליבה, את יופיה, או בעצם את האמת שלה, את
מגעה עם החיים האלו, אכן תעשה הכל כדי לעזוב, גם אם האדם בו
היא שוכנת לא מודע לכך. וכך כה רבים מעמנו נקלעו, ועדיין
נקלעים, אל המוות הזה, שלעתים אכן נדמה בעינינו כל כך מיותר
ושרירותי, ולעתים לא. ומי מאיתנו אשר נשמותיהם אכן החליטו
לעזוב, ימצא את עצמו מקבל את פני המוות האלו אפילו במתיקות
מסוימת, ולאחר מכן יאמרו חבריו, ובני הזוג או קרובי המשפחה של
אותו אדם, כי אכן נדמה היה, כי בתקופתו האחרונה הוא נדמה היה,
בהתנהגותו, בפרידותיו ומילותיו, כמי שיודע, כי עתיד למות הוא.
ומי אשר נשמותיהם בכל זאת החליטו להישאר, ימצאו את עצמם יורדים
מהאוטובוס תחנה לפני, מתכופפים להרים דבר מה בדיוק ברגע
החידלון, או סתם עוברים ברכבם מספר שניות קודם לכן.  

ובמילים מעט שונות, אך בעצם את אותם הדברים בדיוק, יאמר לי גם
אדם יחיד ומיוחד, שאפגוש כך סתם, לכאורה במקרה, ביישוב קטן
הנחבא בין הרי הצפון, לאחר שכבר תעזבי. אביב, זהו שמו של אותו
אדם, יאמר לי, כי גם נשמתו של אותו אחד אשר הורג בנו, כך
באכזריות הנדמית בעינינו כה עיוורת ובלתי אנושית, גם נשמתו שלו
חשה כלואה, גם היא חשה, כי איבדה משהו מחופשיותה, ותמימותה
ומגעה עם העולם הזה. והוא יוסיף ויאמר לי, אביב זה, מבלי שיידע
דבר עלייך ועליי ועל קורותינו, ולרגעים יידמה בעיניי כאילו ואת
זו המדברת במקומו, כי עלינו לשאול את עצמנו היכן אנחנו גרמנו
לנשמתו שלו לחוש כל זאת, עד כמה האדישות שלנו גרמה לנשמתו לחוש
עצמה מוקפת בגדרות, נטולת חופש ומגע.

ובדרכנו חזרה אנו עוצרים בפארק הגדול, לא רחוק מביתך, והולכים
אל הגבעה, ויושבים מתחת לעץ, ומביטים אל כל השטח העירוני
והמואר המשתרע מולנו, ואל המרחבים הפתוחים הממשיכים ממנו
והלאה, עד אל ההרים המוסתרים בחשכת האופק. והלילה חוזר לנשום
את נשימותיו המרגיעות, והשקט חוזר לשלוט בכל, ואפילו משטח
הערים העצום שסביבנו נראה דומם ושליו.  

אהבה

זו לא הייתה שנה קלה. חוסר הסובלנות, לעתים חוסר ההבנה. חוסר
היציבות והאיזון וההתרכזות העצומה בעצמך ובשינוי הגדול, שהחל
עוטף אותך. אמרת לי, שלא היית מסוגלת לעבור את השינוי הזה, אם
לא הייתי שם לצידך, ופעמים כה רבות היית מסתכלת עליי ושואלת
כיצד זה, שאני מסוגל לסבול כל זאת במקום לקום וללכת. אמרת, שאם
את היית במקומי, הרי שהיית קמה ועוזבת כמעט כבר ביום הראשון,
והיית מסבירה, שזו בעצם הסיבה לכך, שתמיד העדפת להסתדר ולחיות
לבד, כי הבנת שאף אחד לא יוכל לקבל אותך כפי שאת. היית שואלת
אותי, ספק בצחוק וספק לא, כיצד זה שאני עדיין ממשיך להבין
ולאהוב אותך למרות כל הקשיים האלו, שאת מביאה עמך. ואני הייתי
מביט בך בחיוך ומשיב לך, שאני פשוט אוהב אותך, ובאמת שלא
יכולתי להסביר לעצמי מדוע. והרי לאהבה שכזו, ובעצם לכל אהבה,
ניתן למצוא אינספור סיבות ובעצם לא אף סיבה אחת. את אמרת לי,
הרי, כי אהבה אמיתית היא כזו שתמשיך להתקיים ללא התניות, ללא
גבולות וללא חוקים, כזו שתמשיך להתקיים, גם לאחר שהכל כבר חדל.


המשפטים הראשונים, שנתקיימו בין שנינו, באותה פעם כה רחוקה בה
נכנסתי וראיתי אותך לראשונה, היו דווקא על "הנסיך הקטן", או
"לה מלינקה פרינצ'ה", כפי שאמרת, כשהבחנת בספר בולט מתוך תיקי,
ומשכת את עיני הנדהמות אל עינייך, משיכה, שמאז כבר לא חדלה.
וזמן כה בלתי נתפס לאחר מכן, זמן רב גם לאחר שתעזבי מבלי
לחזור, אני אופתע להיזכר, כי בעצם מסופר בסיפור הנפלא הזה על
אותה אהבה לא מותנית, אותה אהבה שבין הנסיך לבין השושנה שלו,
שמתקיימת בינו לבינה, למרות יחסה האדיש והכמעט מתנשא אליו,
אותו יחס שכמעט ואינו מכיר תודה לטיפולו ודאגתו והבנתו
האינסופיים. ולמרות שאין זה נראה כך, הרי שגם השושנה עצמה תאהב
את הנסיך שלה בכל ליבה, אהבה, שלא תחדל, גם לאחר שהיא תיוותר
לבדה בכוכבו הקטן, עטופה במיכל הזכוכית ומחכה, אולי לשווא,
ליום בו הוא ישוב.  

ושבוע לפני לכתך את תשאלי אותי בכעס מה אני מצליח לאהוב בך.
וביום לכתך, אני אמצא את עצמי, בסיום המילואים שלי, לאחר שכולם
כבר השתחררו והלכו, יושב וכותב לך על דף את כל אותם דברים,
קטנים וגדולים כאחד, שאני כה אוהב בך- את מבטך הילדותי כאשר
היית מבקשת ממני להביא לך  דבר מה מתוק מן המטבח, את המוחלטות
בה את עושה אהבה עמי, לצפות בך יושבת על הסלעים, על חוף ימה של
יפו, היכן שפעם, לפני שנים כה רבות, עמדתי שם לבדי והרהרתי
בנסיכה אחת של אגם קפוא ובימי ליאונרד המרירים מתוקים, וכעת
ועכשיו את יושבת אל מול השמש השוקעת, עוצמת עיניים וכולך
מתרכזת באנרגיות הסובבות סביבך- אנרגיית הגלים ואנרגיית הרוח
ואנרגיית השמש הדוהה.  לראות אותך מחבקת עצים או מחזירה מדוזות
תועות בחזרה אל הים המלוח. ואולי, והחשוב מכל, לאהוב בך את
אותה תחושת חופש, שאת מעניקה לי, תחושה שכמוה אולי לא חשתי
מעולם. ושעות בודדות לפני עזיבתך, אני אשב ואקריא לך את הכל,
ואת תחייכי ותצחקי ותחזיקי בידי, ולרגע קסום אחד תהיה לנו
עדנה. וגם בנמל התעופה, רגעים מעטים לפני הפרידה, אני אזכיר לך
בקול חנוק, בעת מגענו האחרון, לשמור את פיסת הדף המקומטת הזו,
מתוך הידיעה- כי זה כל מה שיוותר לך ממני, ברגע שדמותך תיעלם
במדרגות הנעות, לרגע אחד עוד מביטה אליי ומחייכת, וברגע שאחריו
כבר מביטה למעלה, אל הדרך החדשה.
   
כאן ועכשיו

כאן ועכשיו אני ואת יושבים, ואת שוב שרה ומנגנת את כל שירייך
הקסומים, בקולך העדין ובשפתך הענוגה, ובחוץ לילה חמים של סוף
יוני.
בפעם הקודמת שישבנו כך ואת שרת את כל השירים האלו, היה זה
יומיים בלבד לאחר אותו מוות פתאומי בו נתקלנו. בחוץ היו עננים
אפורים, שכיסו את מרחבי השמיים, וטיפות גשם טפטפו על החלון.
אני בדיוק התחלתי אז לכתוב את המילים האלו, ואת שרת ושרת,
וכשאמרת שאותן בחורות כבר לא יראו את מראה הטיפות היורדות
במורד החלון, גם מעינייך ירדו להן טיפות קטנות של עצב.
ועכשיו, שוב את יושבת מולי ושרה את כל שירייך, כאילו והזמן קפא
ורק השמיים שבחוץ התחלפו.
פעם, עידנים לפני, כתבתי לך, כי הייתי מוכן לאהוב אותך אפילו
רק לשישים דקות. כתבתי, כי הייתי מוכן לאהוב את עינייך השקטות
והנואשות, את צחוקך המתגלגל והמדבק, את קול שירתך, העדין
ומרעיד הלב, שתמיד מזכיר לי אדמות רחוקות, קרות ועצובות, את
דמעותייך המלוחות ואת בכייך החנוק. לאהוב את הספרים האבודים
והשירים הנשכחים והערים הקסומות, שמילותיהם ומראותיהן נחקקו
עמוק בליבך. לאהוב את המקום ממנו באת ואת המקום אליו הגעת...
הקראתי לך זאת שנה לפני, שם בחדרך הקטן והחנוק בתל-אביב, שהיה
גם מקום עבודתך. הקראתי זאת, לאחר שדמעות באו לעינייך בגלל
אהבת שווא, שהייתה במישהו, שלא הביט אלייך בחזרה.
ואולי אוכל להוסיף, כאן וכעת, כי הייתי רוצה לאהוב גם את המקום
אליו את הולכת.

בעוד כמה ימים תיסעי מכאן, עד להרים הגבוהים הנמצאים מעבר
לאופק הזה ואלו שאחריו, הרחק במזרח.
ההרים, שפסגותיהם העצומות נוגעות בשמיים.
היית כבר במדבר הגדול שבדרום, אבל את מקווה ששם, בהרים
המרוחקים, תמצאי את אותו שקט נכסף שלו מייחלת נשמתך כבר שנים
כה רבות.
את אומרת לי, כי כל אחד מאיתנו עומד כעת לפני דרך חדשה. דרך,
שסיומה תביא אותו אל המקום האמיתי ממנו בא. אבל דרכינו תהינה
מקבילות, כך את אומרת, ובעצם לעולם לא ניפרד, גם אם על פניו זה
ייראה כך.

ואני חושב על אותן מסילות ברזל אינסופיות, שלעומד עליהן ייראו
תמיד כנפגשות בנקודת האופק.
מאז שפגשתי בך, לפני יותר משנה, השתנית ללא היכר. ובכל זאת את
חשה, בכל ליבך, כי את חייבת לצאת אל המסע הזה. כי זהו השלב
האחרון שנותר. ובכל התקופה הזו שלפני צאתך, כמו גם כאן ועכשיו,
את שרה, שוב ושוב, בקולך העדין והמתנגן, את השיר היפה והנושן
ההוא, שמאז ששמעת אותו לראשונה ברדיו, הוא נטמע בתוכך וסירב
להרפות- אותו שיר בו מספר הזמר על הרצון העז, שנתעורר בו, לקום
ולצאת אל מסע הנדודים הגדול, כמו אותו הלך צמא ההולך לו במדבר,
מחפש אחר מילת האמת שבו, זו שתיתן לו את הכוח לשאת פנים אל
המחר. והוא פורש את כנפיו, ועף אל הר נבו, אל המקום ממנו יוכל
הוא לראות למרחוק, לראות שקוף. וכמו האש שבוערת בו, כך היא
בוערת בך, וכמו הסופה הסוערת בו, כך היא סוערת בך. ואת רוצה
כבר לצאת, לבקש אחר שורש ליבך, כמו העץ השתול במים, וכמו הסנה
הבוער באותה להבה יוקדת.

פעם אמרת לי, כי את אינך מסוגלת לאהוב. אמרת, כי אפילו את
ילדתך, ילדת השמש הנפלאה שלך, אינך יודעת לאהוב. ואולי זו
הסיבה לכך, שאת כה רוצה לצאת, כדי ללמוד איך לאהוב.
ולי נותר רק לקוות, כי כאשר תהיי שם, במסעך הארוך והמתפתל,
תיזכרי, ולו לרגע, גם בסופו של השיר, הסוף בו הוא שב אל ביתו
מהמסע הארוך, כדי לגלות כי את כל מה שאבד לו ואותו יצאת לחפש,
בין אם זאת אהבה, חופש, אומץ או בית, או כולם ביחד, הוא לא
ימצא במדבר האינסופי, או על פסגות ההרים המושלגות, אלא דווקא
שם, בביתו שלו, מחכים לו כדי להיות איתו עד בוא הדרך אל סופה.

ובעצם גם אני השתניתי. וגם אני חש, כי השינוי הזה, שחל בי, גם
אם היה לטובה, גרם לי לאבד דבר מה יקר וחשוב לא פחות- תמיד
אמרת לי, כי אני חייב לחזור אל כתיבתי, וכעת אני חש, כי כל
אותן דמויות ועולמות, אותם גיליתי בסיפורים האלו שלי, יושבים
ומחכים לי בסבלנות ובציפייה אין קץ, כי אחזור אליהם מהמסע
הארוך אליו יצאתי גם אני.

ואת מוסיפה ושרה, גם בשפתך הענוגה שלך, על אותם צעירים,
שצועקים- "אנו לא ביקשנו את העולם הזה, מדוע נתתם לנו אותו?!",
ואת השיר על אותם ימים אפרוריים בהם וכמעט ולא רואים את
הזריחה, ואת אותו שיר, שכנראה ואהוב עלייך מכולם, המספר על
אותן מריונטות דהויות פנים, שרוקדות ושרות ושמחות, עד שאותן
ידיים נעלמות המחזיקות בהן, מרפות מהחוטים, והן נופלות על
האדמה, דוממות, שקטות וחופשיות.