ברגעים שטוב קשה לכתוב. את זה איש חכם פעם כבר כתב בשיר, אני
לא מחדשת, אבל אצלי דווקא כשהכי טוב לי העצב צץ לו מעבר לפינה
ונוגע בנקודה הקטנה הזאת אצלי בלב. הוא מרעיד אותה וגורם
לדמעות להופיע ככה סתם, בלי סיבה, בלי הכנה מראש, כאילו
דווקא.
היום אני צריכה להרגיש אשה, אני צריכה להרגיש איך זה שיש אהבה,
היום אני צריכה להרגיש מה שאף פעם לא הצלחתי...
אני רוצה להיות יפה, אני רוצה להיות מושכת , אני רוצה לצאת
למסיבה ולדעת שיש מישהו שמחכה לי שם עם הרבה אהבה.
היום אני עצובה, ככה סתם בלי סיבה,והדמעות מבצבצות להם בזווית
של העין ומתחילות לרדת ככה סתם כדי לגרש את העצב. אני יושבת על
המיטה בתחתונים וגופיה עם סוכריה על מקל, ממש כמו ילדה קטנה.
ואני רוצה להרגיש אהבה. אני מרגישה כל כך חשופה כשהרוח מהחלון
מפזרת לי את התלתלים, נותנת לשיער שלי לטעום קצת מהסוכריה,
להידבק לי ללחיים. דווקא עכשיו כשאני צריכה את כולם,אין אף אחד
פה בשבילי. ולפעמים אני חושבת שאני אשמה, כי אני זאת שלא מבקשת
חזרה...
היום אני עצובה! ולא אכפת לי שדווקא יש לי את כל הסיבות להיות
שמחה. עכשיו אני בפינה שלי, על אדן החלון, המקום בו אני מרגישה
הכי שלמה ודווקא עכשיו אני מאוד חצויה... מנסה למצוא משהו
שיזכיר לי בשביל מה אני פה, ומה כל כך שמח? מוצאת את הדמעה
שזלגה לי על האף ומחייכת. נזכרת בחורף, העונה הזאת שאני כל כך
אוהבת! ובגשם, ובטיפה אחת קטנה שזלגה לי על האף פעם, כשעוד
הייתי ילדה, משם הכל התחיל, שם מצאתי את החברה הכי טובה, שם
מצאתי את עצמי... אבל עכשיו קיץ, ואפילו שקר (בכל זאת ירושלים
בלילה...)
עוד לא יורד גשם... עכשיו אני צריכה למצוא תירוץ לעצבות, כי אי
אפשר להיות עצובים כשטוב, ושיש בחוץ כל כך הרבה אנשים , מקומות
ומסיבות לחוות. אי אפשר לא לתת לעצמי לחיות!
אבל היום אני עצובה אז אני נותנת לעצמי לבכות!

                         ה- 06.08.2003