חורף, תחילת שנות ה- 80.
הייתי בסביבות גיל 10-15, כשהתנורי הנפט של 'פרידמן' היו הלהיט החם של החורף.
לא היו אופציות אחרות. מזגן לא היה בכל בית, ואלה שהיו, חירחרו ורעדו על
החלונות עד שאי אפשר היה לשמוע טלוויזיה, או לתפקד באופן כללי. נשארו תנורי
ספירלה, שהיו טובים לשטחים קטנים ותנורי הנפט לחדרים גדולים (נדמה לי שהיו גם
תנורי גז, אבל לא זכינו לאחד כזה).

כשאמא התחילה להתלונן על הקור העז, היה מתחיל וויכוח קבוע עם אבא, אם מספיק קר
כדי להדליק תנור. אמא תמיד ניצחה, לא לפני שאבא פטר אנחות של חוסר שביעות
רצון. בשלב הזה אבי היה שולח אותי לתחנת הדלק עם ג'ריקן 4 ליטר לסחוב משם נפט.
אחריות גדולה.
הייתי סוחב את זה בגאווה הביתה, מרגיש כמו גבר עם מחויבות, בלי קשר לזה שהייתי
מסריח מנפט. אחר כך היינו מבלים עוד 20 דקות בלנסות ולהדליק את הפתיל נפט בחדר
המדרגות (בגלל הריח החזק בהדלקה). ההדלקה עצמה היתה פיזית מאד וכרוכה בתנועות
שאיבת דלק ובמקביל גם בסיכונים לא קטנים, שקשורים בגפרורים והתלקחות.
לבסוף היינו מסריחים את כל חדר המדרגות, ואת עצמנו, רק כדי לגלות שבבית כבר חם
מדי, ומסריח מדי. כמובן שבשביל לכבות את התנור שוב נאלצנו לצאת לחדר המדרגות
ולקרר אותו שם (ריח ממש בלתי נסבל).

בקיצר - סיפור מסריח, אבל נוסטלגי. עושה לי חמים להיזכר בזה...