ראיתי, אשה מעל יובל שנותיה,
הלובן נזרק בשערותיה.
פשוטה בלבושה, איטית הליכתה.
כתמים, תחבושות עוטרות זרועותיה,
סנדלי קיץ מרופטים נעולים ברגליה.
עיניים כבויות-כחולות,
פניה כבחלום, הולכת לאף מקום.
מהיכן הגיעה זו פתאום? מתיישבת על אבן שפה, בוהה,
רואה את סביבתה. מבטה אדיש, חושיה קהים...
מה עשו לה החיים?
ממלמלת בבליל שפה.
ניכר שהגיע לארץ מכבר, מארצות הניכר.
אולי קיוותה בסתר ליבה למצוא כאן, את המנוחה והנחלה.
אך על פי החזות, לא זכתה בזו הזכות.
לבדה יושבה, על שפת אבן קרה,
אשה...חרב עליה עולמה
כך זה נראה,
והיא עצמה, זאת לא תדע. |
