היריות האלה לא פילחו את האויר, הן לא נבלעו בעלטה וגם לא פגעו
בגזע עץ שהיה שם בסביבה. הכדורים שנורו הבקיעו את הגוף של מי
שהיה ראש הממשלה שלנו. ומשם, בלי להסס, הבקיעו, פילחו את
האוויר, וחדרו לנו עמוק עמוק לנשמה, לראש לורידים וגם הרעילו
לנו את הדם.
הגוף, אז אתה מבין, ממשיך לפרפר כאילו מנסה להרגיע ולשכנע את
עצמו שהכל בסדר, וששום דבר לא קרה. אבל קרה. ובעוד שמבחוץ אתה
עשוי לחשוב שהכל מתפקד כרגיל, בפנים, אנחנו פצע אדום ועצום,
שותת דם וכאב עמום.
זה כאב כל כך חזק שהגוף הגדול הזה היה חייב להפעיל מנגנוני
הגנה; או שמתים, או שמתעלפים או ששולחים פקודה נורא חזקה למוח
לעבור להילוך אוטומטי. כי אחרת באמת שנמות.
ואחרי שההילוך האוטומטי מתחיל לעבוד, האוזניים שלנו שומעות את
הפה שאומר, שמה שקרה לנו זה פשוט מזעזע, ולא מתקבל על הדעת,
ופשוט עברנו קו אדום. ועוד השפתיים זזות והמיתרים רוטטים
להמציא קול, הפצע הזה שנפער לנו בנשמה לא ממש מבין איך בכלל יש
לנו כוח לדבר כשהוא כל כך כואב וכל כך עמוק וכל כך מדמם.
והמילים האלה שהפה שלנו פולט הן כמו אותם כדורים שנורו, אבל
בעצם במקרה הזה לא פוגעים. כי איך אפשר לייצר מילים שיבינו
ויתפסו ויתחברו אל מה שקרה?
כי אם המילים האלה יתחברו לאותו חור שחור בנשמה שלנו אנחנו
נגווע  מרוב כאב, הלם, ריקבון. כי להתחבר למקור האימה המדמם
הזה שבתוכנו זה לדעת שאלוהים זה בעצם אנחנו.
אלוהי הארץ הזאת ששופט שפטים ועושה מעשים - אלוהים הגדול זה
אנחנו. וזה מפחיד - מפחיד לדעת שבידינו הכוח לחרוץ משפט,
לפסוק, לגזור וגם לבצע. כי מי שירה את כדורי האימה לא נמצא שם
למעלה בין העננים. הוא נמצא פה למטה אצלנו ובתוכנו.
אולי בגלל זה כל אלה שסוגדים לאל עליון ומתפללים אליו תפילות
ומבטיחים לו הבטחות ולפעמים מקריבים לו גם קורבנות, אולי הם לא
רוצים את אלוהים כל כך קרוב כמו שחושבים. כי לדעת שאלוהים
קרוב, אולי אפילו בתוכנו, זה להרגיש את האחריות הכבדה וההקשה
שרובצת עלינו; אחריות לכלי הנשק המתוחכם בעולם - האדם. כי אז,
צריך לחשוב ולהפעיל שיקול דעת ולהיזהר מאוד לפני שמפעילים. כי
אנחנו יכולים לשפוט, לפסוק, לגזור ולהרוג!
אז אולי באמת כדאי שאלוהים יהיה רחוק ויישאר עליון ולא נרגיש
כל כך כבדים - השם נתן והשם לקח - ותעזבו אותנו בשקט.
ול"שם" - אפילו אין שם. כי אם נקרא לו הוא ייקרא ורד ואורי
ושרית וגם יגאל.
כי כולנו אלוהים חיים ועושים שפטים בארץ הזו.