"כוס אמק... מי צריך אותן בכלל..." ככה אני חושב. לא יכול
לסבול אותן. נכון שבלעדיהן, אנו, הגברים, לא שווים הרבה... אבל
הן משגעות את המוח. מציקות!  מצחיק. אבל לא תמיד הרגשתי ככה.
אפילו רחוק מזה...
פעם, מזמן, עוד כשהייתי נער צעיר, רציתי בהן. לגעת... כמו
הגדולים... הייתי חולם עליהן, שאני מלטף אותן, מרגיש אותן
מתמסרות לאצבעות שלי... היו אלה חלומות מתסכלים. אבל תמיד
ידעתי - אני נער נורמלי... הן יגיעו... לפעמים, המבוגרים שהיו
מסביבי, ואני מתכוון לגברים דווקא, אמרו לי "אתה לא מבין כלום.
אתה ילד. אתה עכשיו רוצה אותן. אבל הן, ברגע שהן מתלבשות עליך,
זהו. אתה לא יכול להיפטר מהן!!!" אבל אני לא הקשבתי להם. תמיד
אמרתי לעצמי "שלא יקשקשו לך בראש... הם מדברים ככה, אבל תכל'ס,
כל אחד מהם גאה בשלו... מסתובבים להם כמו טווסים איתן". נשארתי
בשלי - הן תגענה!

במסיבות של כיתות ז' ו-ח', לבנות כבר היו ציצים. לחלקן, אפילו
גדולים... אבל הן תמיד התלהבו מהמגודלים של השכבה. ואני שנאתי
אותם, את המגודלים האלה, את השוויצרים האלה, שהיו גאים בזה שיש
להם כמה... וזה סתם. באמת שלא היו להם הרבה. אבל בשבילי זה היה
מספיק. אפילו אחת. העיקר שגם לי תהיה כבר... הרי הם, המגודלים,
לא נראו לי כ"כ סובלים מזה שהן "התלבשו עליהם"...
בגיל 13, חגגו לי את הבר-מצווה. כולם היו מאושרים. טפחו לי על
השכם ואמרו לי "אתה גבר עכשיו!!!" אבל אני הרגשתי כמו אפס...
כבר בר-מצווה ואין לי אף אחת, לא בעבר ולא באופק. אני זוכר את
עצמי מתפלל לאלוהים ומבקש "תקשיב, עכשיו אני גדול. ג-ב-ר. נו,
אתה חייב לשלוח לי אחת. שתיים. מה זה בשבילך?! בבקשה, אלוהים,
בבקשה!!!"
ורק אחי שמשון, שהיה גדול ממני בשנתיים, צחק עלי ואמר לי
"גבר??? אתה ג-ב-ר, אתה?! תיראה אותך. בחיים לא הייתה לך אפילו
אחת... אתה סתם ילד ובכלל לא היו צריכים לחגוג לך
בר-מצווה!!!"

ואז זה קרה. בגיל 14.5 היא הופיעה, ביום בהיר של קיץ. מושלמת.
שחרחורת. יפה כ"כ. ומהרגע הראשון שנתקלתי בה, ידעתי. היא הגיעה
אלי ואיתי היא תישאר... כ"כ אהבתי אותה. כ"כ הערצתי אותה.
ליטפתי אותה במשך שעות. הרגשתי גבר. הייתי גאה...
ככה זה נמשך בערך חצי שנה. ואז התחלתי לקבל הערות מהמבוגרים
"וואו, כמה גדלת..." או "איזה גבר נהיית". לא יודע אם יש לכך
קשר, אבל אז התחלתי גם לקבל ברחוב מבטים חטופים מבנות. פה מבט.
שם מבט. לא יותר מזה... אבל המשכתי לחכות להן... כן. למרות
שכבר הייתה לי אחת. תמיד ידעתי שהיא לא תספיק. תמיד רציתי
עוד... ולפעמים היה נדמה לי שהיא בכלל לא תתנגד... שהיא לא סתם
תסכים, אלא שהיא אפילו תשמח לגוון. תשמח לחיי חברה עשירים
יותר, כי היא קצת משתעממת...

במסיבה של 'רינגו', כ-ו-ל-ם הגיעו אליו הביתה. כל השכבה. וגם
חלק מכיתות ט'... אתם יודעים - בנות בעיקר... קטנות. קטנות,
אבל חלקן ממש חמודות... היה כיף. השתוללנו. 'רינגו' ארגן מלא
בירות ואפילו פילחנו כמה בקבוקי אלכוהול מהארונית של אבא שלו.
תפסנו ראש שחבל על הזמן. קיבלתי מבטים מבנות ואפילו חצאי
חיוכים. באמת היה כיף... ואז, אחרי כמה בירות, הייתי צריך
לפרוק את השלפוחית. עליתי לקומה השנייה, וכשנכנסתי לשירותים
השארתי את הדלת פתוחה למחצה. חשבתי "מי יכנס?"
כשסיימתי, ניגשתי לשטוף ידיים. זרקתי מבט לראי, ואז הן עמדו
מולי. שלושתן. אהובתי ועוד שתיים. קטנות... אני ידעתי שזה יגיע
יום אחד. וזה אכן הגיע. מבלי לומר מילה, נעלנו את הדלת. ידענו
מה אנו רוצים. ועשינו אהבה. התלטפנו שעות מול הראי...

מאז, הן לא עזבו אותי, ואפילו הצטרפו אחרות. הרבה אחרות... היה
לי טוב עם כולן. ולא רק זה, כולם תופסים ממני אחלה גבר. אפילו
אחי שמשון... והן, הן אפילו מסתדרות נהדר ביניהן. באמת. אבל
הזמן עושה את שלו, והן מתחילות להרגיש נוח . נוח מדי... הן
מתחילות להיראות מוזר. מוזנח-משהו... ואם תעיזו לשאול אותן או
להעיר משהו, הן מיד יגידו משהו כמו "ככה אנחנו... יש לך בעיה
עם זה?!"

בהתחלה הן תמיד קטנות. רכות. נעימות. מטופחות. נותנות לך
להרגיש גבר. אבל אחרי כמה זמן, הן לאט לאט מתחילות להרגיש נוח.
לתפוס נוכחות. להיות מוזנחות. קשות. מציקות...
"זה השלב לתת להן על הראש... לקצץ אותן. בלי רחמים. אחרת, אתה
תסבול..." אמר לי אבא בגיל 18. "חוץ מזה, תראה מה הן עשו לך,
אתה נראה כמו סמרטוט... יאללה, יאללה, בלי חשבון. כשזה לא
מתאים - צריך לחתוך מיד!!!"

לא יודע. אולי אני סנטימנטלי מדי, אבל לא יכולתי לעשות את זה.
לא שלא רציתי, אבל דברים הפריעו לי. המצפון, אתם יודעים... וגם
אולי הפחד... אחרי כל שנות הציפייה הארורות, פתאום לסלק אותן
ממני, מחיי?! לא יודע. מפחיד קצת... אבל אז, הגיוס הגיע. וזו
הייתה ההזדמנות שלה חיכיתי. צומת דרכים. מקום שבו אני מוכיח
לעצמי את האומץ שלי להיות גבר אמיתי, לעמוד על שלי ולהרגיש
שלם. וגם... מקום שאליו אני מחויב מכוח החוק - יותר למדינה
מאשר להן. כך שאין לי ברירה, וצריך להיפרד... ושעדיף להן כך,
יותר מאשר לי...

יום לפני הגיוס, השתפנתי. לא יכולתי לעשות זאת. את הפרידה מהן,
אני מתכוון... ואחי שמשון אמר לי שבחיים שלו הוא לא ראה מישהו
חיוור כ"כ רק בגלל גיוס. אז סיפרתי לו, והוא צחק וזרק "אחי. אח
שלי. נראה לך שהן באמת יעלמו לך מהחיים??? בחיים זה לא יקרה!
אתה תעיף אותן והן יחזרו אליך כמו בומרנג... מה אתה דואג,
גבר?"
ואתם יודעים מה? הוא צדק. וואלה, צדק. לא סתם חזרו אלי... כמו
בומרנג חזרו אלי...

אחרי הגיוס, לא היינו בקשר של חודש... ואז, כשהייתי בחופשת סוף
שבוע בבית, אהובתי הראשונה הופיעה. קטנה ועדינה. לפחות ניסתה
להיות כזו... ואחריה בכמה ימים, גם האחרות. הן הופיעו כשכבר
הייתי בבסיס. וגם הן היו כ"כ משתדלות... זה נתן לי חתיכת ליטוף
לאגו... אבל ידעתי שהן לא יכולות להיות שם. חסר רק שאחד
המפקדים יראה, ואני חוטף. סילקתי אותן במהירות, לא לפני
שהגנבתי כמה ליטופים... וככה זה נמשך...
בזכות אבא - אלוף משנה במילואים, ובגלל אמא - אלופת הפעלת
לחצים על אבא, אני שובצתי בבסיס קל"ב (קרוב לבית), עם שחרור
יומיומי, והן המשיכו לבקר מדי חודש. בדרך כלל, מיד נפטרתי מהן,
והן היו חוזרות קטנות. חמודות ומשתדלות. ואחרי כמה ימים, הן
היו חוזרות שוב להציק. אך אני למדתי את השיטה - לא לתת להן
לשהות כמה ימים, אלא להעיף מיד - עוד לפני שלב ההצקה.
במהלך שירותי הצבאי, ביקורים של פעם בחודש הפכו לביקורים של
פעם בשלושה שבועות, ואז פעם בשבועיים, ומשם זה המשיך עד למצבים
כמעט בלתי נסבלים של ביקור כל יומיים-שלושה...
הייתי זקוק למנוחה. אבא צחק ואמר "כדאי שתתחיל להתרגל!!!"
אמא הביטה בי בהבנה ושיתפה "כן. זה מוכר לי, רק ממקום אחר".
ושמשון התגאה "וואלה, עוד לא השתחרר, וכבר יותר גבר ממני!!!"

המשפחה, הם לא הבינו אותי בכלל. זה באמת הקשה עלי. השתחררתי
מהצבא והביקורים נמשכו. המשכתי בסילוקן, אך הן נצמדו, לא רק
לגופי, אלא גם לנשמתי. ביקוריהן הפכו תכופים יותר. כל יום. כל
יום מחדש. כולן ביחד תמיד. כאילו קונספירציה נגדי. בכוונה
לפגוע בי. שלב ההצקה הפך למוקדם יותר, והרגשתי איך שהן הופכות
לקשות ולמציקות יותר ויותר מדי פעם...
הן רדפו אותי. חנקו אותי. השחירו והקשו את חיי... המחשבות
וחוסר שינה החלו לתעתע בי. סיוט מעוות... אם הייתי עוצם את
עיניי, הן היו מופיעות. נכנסות לי מתחת לעור ואוכלות אותי עד
לגבול השיגעון!
מגלולות השינה שאמא דחפה לי, הדרך לסמים היתה קצרה מאוד. לקחתי
הכל... רק לברוח... לברוח... רחוק... ר-ח-ו-ק... לא זוכר הרבה
מציאות מאז, רק את אמא בוכה הרבה, ואת אבא צועק על אנשים
בטלפון.
אחרי שהתעוררתי בבית החולים עם בחילה נוראית של להקיא את עצמך
למוות, החלו הטיפולים הפסיכולוגיים... התמיכה הנפשית. ההבנה.
החיזוקים. האישורים. הבירבורים. הכדורים... זה לא עזר בכלום.
רציתי למות. מבושה. משעמום. הרגשתי כמו תינוק שמנגבים לו את
התחת, גם כשהוא רק משתין. לא הייתה ברירה, התחלתי להשמיע להם
מה שהם רוצים.

אבא היה גאה בי ש'נלחמתי' להיות בריא. אמא המשיכה לבכות - אבל
מאושר. שמשון המשיך לזיין ת'שכל שאין יותר גבר ממני. ואני -
בהדחקה ארוכה. חנוקה. לא חושב עליהן.
המשפחה ארגנה לי טיסה ליעד רצוי, לבחירתי.
"כולם בגילך טסים, אז למה לא אתה? אתה יודע, סתם לשטוף את
הראש..." הציע אבא. ואני בחרתי - הודו.
האובססיביות, המטורפות - כולן, הגיעו אפילו לשם. והאמת, לא
ציפיתי למשהו אחר... הן דגדגו לי. נסו להציק לי בכל הדרכים...
אבל אני הייתי חזק. הייתה לי מטרה - להרגיש טוב למרות הכל.
בלעדיהן או איתן... ואני ידעתי. אני הולך להיות כמו הנזירים
ההודים, הסינים, היפנים - אלה שכלום לא מזיז להם בגרוש!!!
האשרם שמצאתי ריחף ברוח הזן-בודהיזם. "תשלים, תשלים", שינן
בפניי הגורו. "תבחר, תבחר. תאהב, תאהב. הכל רצוי בעולם. הכל.
תשלים, תשלים..."
את המנטרה הזו אני משנן מאז כל יום. לא תמיד זה מצליח. לרוב זה
עובד. מביט בראי בעיניים טרוטות. עוד בוקר הגיע. אני עוד אחייך
היום. אני עוד אחייך. אני יכול לעשות את זה. הכל רצוי בעולם,
אני יודע, הכל רצוי... מישיר מבט לראי. מביט בעצמי. הן מרוחות
עלי... נעוצות עמוק... לא! לא! לא לחשוב יותר! אני שולף את
המנטרה במהירות -
"אני שלם אתכן. אני בוחר בכן. אני אוהב אתכן. אנ..." לא זוכר
את ההמשך. "כוס אמק... שערות מזדיינות. זיפים ארורים. מי צריך
אתכם בכלל... ששש... די... תשלים, תשלים..."