כשהיא הציעה לי את הרעיון, פחדתי בהתחלה. אמנם היא לא רצתה שאני אצלם אותה
בעירום מלא, אבל לא ידעתי אם הקרבה הזאת בינינו יכולה לשנות דברים לרעה.
קיוויתי שלא.
החלטתי להסכים, זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילה, ובשבילי גם - להתפתח למשהו
מעבר למה שאנחנו עכשיו. לגדול, אם תרצו.
כשהיא התחילה להתארגן, הורידה את החולצה בכדי "להכנס לאווירה", הסתכלתי עליה
מסתכלת במראה, מתכוננת לקראתי.
באותן דקות אחדות, הצלחתי לראות משהו מיוחד בעיניה שלה, שמזמן לא ראיתי.
הרגשתי, אבל לא זכיתי לראות זאת במו עיני.
ראיתי ניצוץ של תקווה. נכון, נדוש נשמע לכם - אבל זה היה כל כך כן ואמיתי
בשבילי באותו רגע שהייתי חייבת לצלם.
את התמונה הראשונה, כשצילמתי, צילמתי גם במוחי. והחלטתי לנסות שוב, לתת לתמונה
הזאת עוד נסיון.
מה שיצא היה קצת טשטוש, אך דבר אמיתי. לא הכל צריך להיות חד וחלק, גם לא תמונה
- אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שלא הכל יצא כמו שאנחנו מתכננים.
את התמונה הזאת אני מפרסמת בשביל להוכיח לכם, שיופי הוא דבר נצחי, לא משנה מה.
אפילו אם התמונה מטושטשת ...