ההיה לכם אי פעם את אחד מאותם הלילות בהם השינה הייתה טובה
ומיוחדת בצורה לא רגילה?
שינה טובה ומיוחדת כזו, שהיא רגועה ומרגיעה, מהסוג שגורמות
אושר מרגע עצימת העיניים עד לפקיחתן בבוקר שלמחרת, ואף לאחר
מכן. שינה טובה ומיוחדת מהסוג שאתם מרגישים שאתם פשוט צריכים
בשביל לסיים יום חביב בצורה יפיפייה ולהתחיל יום חדש, שעוד
בזמן שינה טובה ומיוחדת יודעים כי בוודאי ובוודאי השמש תזרח
בבוקר שלמחרת ותאיר באור נוגה על העצים הגבוהים, הדשא הירוק
והציפורים המצייצות.
אך אל נא תתבלבלו בין שינה נפלאה ומיוחדת זו לבין שינת תשישות
שכן אמנם לשינה שלאחר יום ארוך ומייגע קסם משלה, אך אין בה ולו
שמץ של קירבה לשינה טובה ומיוחדת זו. שינה טובה ומיוחדת זו
מגיעה אל בן אנוש לעיתים רחוקות וכאשר מגיעה היא, יש לאמצה,
לשמרה ולזכרה כאשר תמה היא.
כזו הייתה שנתו של ג'ו באותו לילה.
ושינה טובה ומיוחדת זו תמיד מביאה איתה חלומות, מתוקים מכל
ממתק, אשר מביעים את רגשותיהם הטהורים ביותר, מחשבותיו המתוקות
ביותר של החולם, ג'ו במקרה זה, אשר חלם על הדבר הטהור ביותר
בחייו (או ליתר דיוק בחייהם של כל בני האנוש) - אהבה, או ליתר
דיוק אהבה לבחורה מסוימת, בחורה מסוימת ששמה ורה.
כן ורה, ורה האהובה אשר נמצאת מאות מילין ממנו, ורה הנפלאה אשר
ביניהם מפרידים אוקיינוסים, יבשות ומרחבים אין סופיים של זמן
ומרחב שההיגיון אינו מסוגל אפילו להתחיל לתפוס, ובוודאי לא
להבין או אף לחשוב עליהם.
למרבה המזל, חלומות ידועים בחוסר ההגיון אשר, למען האמת, מהווה
את אחד ממרכיביהם המשמעותיים ביותר. ולכן, במקום שבו במציאות
נמצאת תמונה ממוסגרת על השידה ליד מיטתו, וזיכרון חם ואוהב של
ורה הרחוקה, חוסר ההגיון של עולם החלומות אפשר לו לשבת בסירת
נהר רומנטית אשר שטה בונציה הרומנטית עוד יותר, מחובקים,
עיניהם נפגשות, שפתיהם מתקרבות...
חוסר ההיגיון שקיים בחלומות אינו מתבטא רק במילוי משאלות לב
והגשמת רצונות בלתי מושגים, אלא גם ברצף מוזר ואנארכי של
אירועים אשר מתרחשים במוחו של החולם, אותם לא הצליחו להסביר
גדולי הפיזיקאים, אדירי המתמטיקאים ואפילו מספר משוררי שירה
מודרנית. מעין התפרצויות של חוסר היגיון אשר משנות את החלום
מקצה לקצה. וכך בפרץ חוסר היגיון שכזה, מצא את עצמו ג'ו ביחד
עם ורה, במקום בשייט רומנטי בתעלותיה הפתלתלות של ונציה, בשדה
תעופה ישן וחשוך כאשר רעש מנועי הרוטור מתנגן לו ברקע  ומוזיקת
כינורות מרעישה לה וערפל כבד סובב אותם. הוא הרגיש כגיבור
רומנטי בסרט אפל ישן, ממלמל מלים חסרות משמעות, אך בעלות הרגשה
מאוד רומנטית לורה אהובתו (שמסיבה לא ברורה הזכירה מאוד את
אינגריד ברגמן) אשר עמדה לעלות כל רגע על מטוס הנוסעים הישן
אשר רעש מנועיו התגבר ונעשה רועש יותר ויותר מרגע לרגע.
ואז, בפרץ נוסף של חוסר היגיון, גילה ג'ו שהמטוס היה בעצם מטוס
"ספיטפייר" שנלחם בקרב במלחמת העולם השניה, ואותו הטיס ג'ו.
רעש מנועיו של המטוס התגבר עם כל גיחה עד שנראה שכמעט היה בלתי
נסבל, ובדיוק אז נחלש עם הנסיקה. אבל משהו לא היה בסדר, משהו
לא ממש התאים, רעש המנוע לא נשמע כמו שרעש מנוע אמור להישמע.
הוא נשמע כמעט כמו...כמו...

"יתוש" מלמל לעצמו ג'ו בעוד הוא פוקח למחצה את עיניו, אשר למען
האמת, די נהנו להיות סגורות במשך השינה הטובה והמיוחדת אשר
חווה ג'ו.
רגל עייפה השתלשלה מהמיטה, מגששת באפילה אחר הרצפה, אשר מעולם
לא נראתה רחוקה כל כך, בעוד תאומתה העצלה מתאמצת בקושי להתרומם
ולנוע. זרם של קור אשר הקפיץ את רגליו עבר בגופו של ג'ו כאשר
כפות רגליו היחפות נגעו ברצפה.
אולי כדאי לקנות שטיח חשב לעצמו ג'ו ולא בפעם הראשונה או השני
או גם אפילו השלישית. רגליו שוב ירדו באיטיות מהוססת אל עבר
גוש הקרח הקפוא אשר שכן תחתם (אשר לרוב בני האנוש הוא מוכר
יותר בשם רצפה) ונחו עליו למשך כמה רגעים על מנת שיוכלו להתרגל
לטמפרטורה המקפיאה של האבן הקרה.
לאט לאט משכו רגליו של ג'ו את בעליהן מהמיטה ועזרו לו לגשש
בחדר החשוך כאשר בראשו של ג'ו הטלטלה רק מחשבה אחת - חייב
למצוא את דוחה היתושים. ג'ו דידה את דרכו בחשיכה אל עבר המקום
בו הוא סבר שהשולחן אמור להימצא ואז פנה מארון הבגדים ודידה אל
עבר המקום בו השולחן נמצא. הוא שלח יד מגששת ותוך כדי הפלת
מספר חפצים חסרי משמעות הוא מצא את התרסיס דוחה היתושים. לאחר
כמה ניסיונות שווא הוא הוריד את המכסה וריסס מעט מתכולת המיכל
אל אוויר החדר הצלול למדי.
ריח התרסיס דוחה היתושים הוא אינו ריח חביב ביותר, למען האמת
התרסיס עצמו מסוגל לדחות לא רק יתושים אלא בכמויות גדולות היה
מסוגל לדחות גם יונקים מסויימים, הולכי על ארבע או לעיתים גם
על שתיים. אך לג'ו כלל לא היה אכפת מריחו של התרסיס - רק מטרה
אחת ניצבה בראש ראשו לישון!
"ממממבבבבמממ...." אמר ג'ו בהחלטיות מנומנמת תוך התעלמותן
המוחלטת של אוזניו מלשונו.
רגליו דידו בהקלה מאושרת בחזרה אל המיטה החמה, הרחק מגוש הקרח
המקפיא , ביודען שהן חוזרות לישון. ג'ו טיפס בחזרה על המיטה
(ההייתה היא תמיד כה נוחה?) כיסה את עצמו בשמיכה (ההייתה היא
תמיד כה חמה?) ונתן דרור לעיניו שלמען האמת עשו בדיוק את הדבר
אשר הן רצו לעשות - לשקוע בחזרה בשינה הטובה והמיוחדת בה שהו
לפני שהופרעו בצורה די גסה.
ושוב, די במהרה, חזר ג'ו ושקע בשינה הטובה והמיוחדת בה היה
שרוי לפני שנקטעה באכזריות, שאפילו המרקיז דה סאד לא היה מסוגל
להעלות על דעתו. אמנם למרות קטיעה זו, השינה כבר לא הייתה כל
כך טובה ומיוחדת כמו לפני כן, אך שינה זו הייתה מספיק טובה
ומיוחדת בכדי ליהנות ממנה בצורה ברורה למדי.
ואכן, כמו בכל שינה טובה ומיוחדת, או שינה כמעט טובה ומיוחדת
כמו השינה הטובה והמיוחדת, חלומות טובים ומיוחדים מגיעים וכך
מצא את עצמו ג'ו על רכבת (האוריינט אקספרס אם אנו רוצים לדייק
יותר) אשר שעטה במהירות עצומה פנומנלית ואגרסיבית (ז"א מהר
מאוד), חותכת את יבשת אירופה במרכזה ודוהרת ליעדה אשר נמצא אי
שם בסוף המסילה. אמנם ורה לא הייתה לצידו כרגע, אך הוא ידע כי
היא נמצאת במקום כלשהו על הרכבת. שקשוק גלגלי הרכבת ורעם המנוע
פיזמו להם ברקע בעוד ג'ו עובר מדללת לדלת, מקרון לקרון, מחפש
את ורה, קורא לה בקול אשר מנסה להתגבר על צלילי גלגלי ומנוע
הרכבת. לפתע נכנסה הרכבת אל תוך מנהרה ושקשוק הגלגלים ורעש
המנוע התעצמו, ג'ו המשיך לקרוא לורה, מנסה להתגבר על הרעש אשר
התנגן, בהצלחה מועטה יש לציין, אך אז הרכבת יצאה מהמנהרה ושוב
ג'ו יכל לשמוע את עצמו קורא אל בחירת ליבו, מחפש בכל תא,
מאחורי כל דלת, בכל קרון וקרון. ואז שוב נכנסה הרכבת למנהרה
ושוב שקשוק הגלגלים ורעש המנוע גברו על קולו. אך הפעם היה משהו
מוכר ברעש זה.
שקשוק הגלגלים נשמע כמעט כמו....  כמו.....

" נו באמת" מלמל ג'ו תוך כדי יקיצה מנומנמת. אוזניו, כמו גם כל
גופו, מיאנו להאמין לצליל הזמזום הדי מרגיז אשר בפעם השניה
בלילה ה ביצע את מעשה הנבלה הלז.
למרות מחאה נמרצת של רגליו, אשר יציאה מבין השמיכה החמימה
והנוחה לא הייתה למורת רוחם, קם ג'ו והתהלך אל מתג האור של
חדרו, ולאחר גישוש קל באפילה הוא גם מצא אותו ואפילו הרים
אותו, על מנת שמנורת החדר תפעל והמנורה, בהיותה מנורה, פעלה
והאירה. בתחילה נראה כאילו השמש עצמה ירדה והתפוצצה בהבזקי אור
אדירים לידו ובמשך כמה שניות מצמץ ג'ו בניסיון להרגיל את עיניו
המנומנמות לאור המנורה. עיניו, עצלות כמו שאר גופו לקחו את
הזמן והרגילו עצמן לאור בתנאיהן שלהן.
ג'ו חיפש בעזרת עיניו המסונוורות את המקום בו ידיו זרקו את
תרסיס דוחה היתושים עד אשר עיניו נפלו על המיכל אשר הונח עם
ראשו כלפי מטה על שולחנו של ג'ו. ג'ו הרים אותו, הפך אותו,
הוריד את המכסה (בניסיונו הראשון הפעם) ובאופן מילולי, רוקן את
תכולת התרסיס אל תוך חלל חדרו, בתקווה ממורמרת לחזור ולהירדם
כמה שיותר מהר.
לאחר שהתפזר ערפל התרסיס, פנה ג'ו אל עבר מתג האור על מנת
לכבות את האור ואז אורו עיניו: על הקיר, מעל מתג האור ומתחת
לשריות של קורי עכביש שג'ו היה עצלן מידי מכדי להסירם אחת
ולתמיד, ישב לו יתוש קטן, לא גדול יותר מציפורן של זרת, וזימזם
לו מזמורים יתושיים למניהם, אשר אוזן אדם לעולם לא תדע להעריך
כיאות. בחיוך דל שחציו אומר ניצחון, וחציו אומר עייפות כללית,
התקרב ג'ו אל היתוש ובתנועה מהירה שלא הייתה מביישת קרובים
רחוקים מאוד שלו אשר היו אקדוחנים (אפילו אם לא מוצלחים) במערב
הפרוע, רוקן ג'ו את שארית התרסיס על היתוש ההמום אשר לא ידע
כלל וכלל מה פגע בו (או כך לפחות שיער ג'ו). ג'ו צפה בהנאה
ביתוש נופל, לאחר מכן ישר כיבה את האור ולשמחתם של כל שאר חלקי
גופו ושלו עצמו, התחפר ג'ו בתוך מיטתו במטרה להתנחל שם עד אור
הבוקר.
אך עצם ג'ו את עיניו והטלתה עליו התחושה שהשינה הטובה והמיוחדת
עומדת לשוב אליו, כמו בא מרחוק, התקרב אט אט צליל זימזום כנפיו
של יתוש, עד אשר צליל זה היה הדבר היחידי אשר אוזנו של ג'ו
קלטה.
כאילו התעורר עכשיו מסיוט (או יותר נכון אל תוך סיוט) עיניו של
ג'ו נפקחו במהירות וגופו זינק למצב של ישיבה. ג'ו הביט כמוכה
שיגעון מסביבו על מנת למצוא את היתוש הטורדני, רק בכדי להבין
כי עליו להדליק את האור בכדי לראות דבר כלשהו.
ג'ו זינק ממיטתו אל עבר מתג האור והפעם לא הסתנוור ג'ו, שכן
הכעס בעיניו הגן עליהם מפני האור והפכו עיניו לכלי צייד של
טורף עילי, בעוד הן מחפשות אחר היתוש המטריד ומוצאות אותו על
התפר שבין התקרה לקיר. ג'ו שלח את ידו אל עבר חולצה אשר שכבה
לה על הרצפה זה כמה ימים, מחכה ליום הכביסה אשר יגאל אותה
מכמויות הזיהום אשר הצטברו עליה, ולאחר כיוון עדין ביותר של
צלף צבאי (לא שג'ו אי פעם שירת בצבא כלשהו) השליך בעוצמה את
החולצה אל עבר  היתוש  אשר פשוט עמד לו על התקרה.  החולצה
פגעה בול בנקודה בה עמד היתוש, כנדרש מכיוונון כה מדוייק,
ונפלה על הרצפה.
"הא לך, יצור נתעב שכמותך" קרא ג'ו אל עבר חולצה מסמורטטת אשר
שכבה לה בפינת החדר. כאילו בתגובה ישירה להתרסתו, שמע לפתע ג'ו
מאחוריו את אותו זימזום מרגיז, אותו למד להכיר ולשנוא במשך
הלילה. הוא הסתובב כבדי לפנות אל מול יריבו אך שוב נשמע הזמזום
מאחוריו, ואז לפתע נפסק. עורפו של ג'ו הרגיש דגדוג קל, אך ברגע
בו האינסטינקטים של ג'ו נכנסו לפעולה, וידו נשלחה אל עבר
הדגדוג - נפסק הדגדוג ושוב נשמע הזימזום הטורדני אך במקום
הדגדוג - עורפו כעת הרגיש גירוד.
"הוא עקץ אותי" אמר לעצמו ג'ו בפליאה.
"הוא עקץ אותי" חזר ואמר ג'ו, שוב בפליאה אך הפעם מהולה
בעצבנות.
"הוא עקץ אותי" אמר ג'ו בשלישית, בעצבנות בלבד, למרות שמלבדו,
לא היה שום בן אנוש בסביבתו הקרובה, אליו יכל לדבר.
ג'ו העצבני החל לטייל עם עיניו ברחבי החדר, מנסה לאתר כל פינת
מסתור בה יכול יתוש בגודל של ציפורן של זרת להסתתר. עיניו, אשר
כבר עכשיו היו ערניות לגמרי, תרו בלהט של צייד אחר כל צורה
וצללית אשר רצו על הקיר והזכירו ולו במעט את צורתו של יתוש. לא
סתם כל יתוש - אלא אותו יתוש טורדני בגודל של ציפורן זרת אשר
צורתו נחרתה בזיכרונו של ג'ו.
ואז, כמוכות ברק, קלטו עיניו של ג'ו צללית של תזוזה, אשר הפכה,
במבט מעמיק יותר, לצללית של תזוזה של יתוש. עיניו של ג'ו
התרכזו עוד קצת עד אשר קלטו בבירור כי היה יתוש, לא סתם יתוש
אלא היתוש, אשר את צלליתו ראה על חלון חדרו. ג'ו חייך בזדוניות
בעוד ידו נשלחה אל עבר החפץ הראשון אשר יכלה לתפוס ולזרוק אל
עבר היתוש הטורדני (אשר באופן די אירוני היה זה מיכל התרסיס
דוחה היתושים אשר כאילו הופיע משום מקום) ובתנועה אחת, ארוכה
מאוד, לפתה ידו של ג'ו את המיכל, נמתחה לאחור לקבלת תנופה
ושיגרה, במסלול בליסטי, את המיכל אל עבר היתוש אשר עמד לו שם
על החלון.
חוקים פיזיקליים, אם חושבים עליהם ברצינות, הם למען האמת דבר
מאוד מצחיק. כי למען האמת, מי היה מאמין שלאדם, אשר לפני כמה
מאות שנים נפל תפוח על ראשו, תהיה השפעה כזו מכרעת על ג'ו
באותו הלילה. החוק הראשון של ניוטון קובע כי גוף בתנועה - נשאר
בתנועה, או אם לתרגם זאת למושגיו של ג'ו: מיכל תרסיס אשר נזרק
בעוצמה - ימשיך לעוף, גם אם בדרכו עומד דבר כלשהו (חלון אולי).
בנוסף, החוק השלישי של ניוטון גורס כי אנרגיה לא נעלמת אלא רק
מומרת וכך היה שהאנרגיה שהושקעה בשליחתו של מיכל התרסיס הומרה
אל תוך חלון חדרו של ג'ו אשר התנפץ לרסיסם בקול רעש מחריש
אוזניים, והתפזר לו בנחת על רצפתו של ג'ו.
היתוש, אגב, זינק ממקומו כמה שברירי שניה לפני המרת האנרגיה
בין המיכל לחלון.
עכשיו ג'ו כעס.
זאת אומרת כעס באמת.
באמת!
כל גופו רעד מזעם, בעוד ג'ו שילח אותו לתור אחר היתוש החוצפן
אשר שבר את חלונו.
עיניו שלחו מבטים אל עבר כל כיוון אפשרי וגם לעוד כמה כיוונים
אשר לאדם השפוי לא יראו אפשריים כלל וכלל. ידיו היו קמוצות
לאגרופים, מוכנות להכות בכל איוב נסתר או גלוי. שרירי רגליו
היו מתוחים ומוכנים לכל הקפצה קטנה אשר תבוא עליהם. אוזניו,
בהכירם את צלילו של האויב, תרו אחר הזמזום מבשר הרעות.
דומיה השתררה ברחב החדר.
ואז, מתוך העלטה של אחת מפינות החדר נשמע אותו זימזום ויחד
איתו הופיע, מעופף לו בקלילות, יתוש קטנטן, לא יותר גול
מציפורן של זרת.
ידו של ג'ו נמתחה בתנופה אדירה, בראשו כבר קיננה הידיעה על כך
שהוא הולך להשמיד את היתוש המרגיז, ובאותה עוצמה אשר הטיסה
מיכל תרסיס דרך חלון, התעופפה לה ידו של ג'ו אל עבר יריבו
המעופף לו בנחת. אתרע מזלו ל ג'ו ויריבו היה מהיר מידו הגדולה
והמסורבלת של ג'ו ובקלילות של שד, זז לו מדרכה של ידו של ג'ו
והמשיך לו במעופו הקליל. לידו של ג'ו לעומתו לא הייתה את
קלילותו וגמישותו של היתוש, אשר מאפיינות את רוב היתושים
הקיימים, ולכן המשיכה לה עד אשר פגעה גם היא, בדומה לתרסיס,
בחפץ אחר אליו תוכל להמיר את האנרגיה אשר הושקעה בה. החפץ האחר
מצידו, נפל בקול רעש והתנפץ.
הכאב בידו של ג'ו החזיר אותו ברגע לעשתונותיו. הוא הביט בחפץ
אשר נפל מהשולחן ליד מיטתו ונשבר. הייתה זו תמונתה של ורה. היא
שכבה לה שם על הרצפה, בין שיברי החלון ושיברי מסגרתה. ורה שלו,
שכבה שם על הרצפה והוא היה זה שהביא אותה למצב זה.
לא שוב, אמר ג'ו בליבו, אני לא הולך לאבד אותה שוב. הוא הרים
את ורה והניחה בעדינות בחזרה על השולחן.

בנקודה זו של סיפורנו, אם ננסח זאת בצורה העדינה ביותר שאפשר,
ג'ו התחרפן לגמרי. עיניו מוכות השיגעון תרו בטירוף אחר היתוש
השנוא במטרה לחסל אותו ואת כל מינו לצמיתות. הוא בדק כל פינה
בחדר, הולך עם רגליו היחפות על שברי הזכוכית, בודק כל חור
ומלחשש לעצמו מילות נאצה כלפי היתוש.
והנה, לאחר שחרש ובדק כל פינה וחור בחדרו הקטן, התגלה בפניו
היתוש, עומד במלוא תפארתו על דלת ארון הבגדים של ג'ו.  
טירופו של ג'ו הגיע בנקודה זו לשיא ובעוד משתחררת מגרונו צרחה,
ספק צרחת קרב וספק צרחת ייאוש, התנפל ג'ו על היתוש בלהט של
טיגריס טיבטי.
אך בלהט הקרב, כאשר ג'ו ראה וידע בפירוש שהפעם הוא הולך לנצח,
או אז נכנעו רגליו אשר כל הלילה סבלו מעייפות, קור מקפיא וסוגי
כאבים שונים אשר נובעים מחשיפה ללא הגנה לשיברי זכוכית חדים.
ג'ו מעד ונפל עם ראשו הישר אל תוך דלת ארון הבגדים. מרגע זה
הכל היה מטושטש מעט בשביל ג'ו אך הדבר הבא שהוא מצא את עצמו
עושה זה שוכב על רצפת חדרו, בוהה בתקרה, מנסה להבין בדיוק את
אשר התרחש ברגעים האחרונים ולומד לקבל בברכה את כאב הראש אשר
הוא התקרב לו אט אט.
ג'ו הרגיש משהו חמים מזדחל לו על מצחו. משהו שהרגיש נוזלי. הוא
שלח את ידו למחות את אותו נוזל ממצחו ולאחר מכן הסתכל על ידו.

אדום.
על מצחו הזדחל לו שובל קטן של דם.
ג'ו נשען על ידיו, חיכה לרגע עד אשר הסחרחורת אשר תקפה אותו
נעלמה לה ואז קם. הוא הביט בדלת הארון. במקום בו פגש ראשו את
דלת הארון נשאר כתם אדום של דם, דמו של ג'ו. ג'ו התקרב עוד צעד
אל עבר דלת הארון והביט בכתם. ליד הכתם, מרוחים גם הם על דלת
הארון, היו שלוש רגליים דקיקות ושתי כנפיים תואמות.
ג'ו החל לצחקק. כל גופו רעד יחד עם צחקוקו המתגלגל. "חיסלתי
אותו" הוא מלמל בין צחקוק לצחקוק "חיסלתי את הרשע" הוא צחקק
לעצמו תוך כדי צליעה מאולצת אל עבר מיטתו.
ג'ו נפל על מיטתו, כל גופו רועד ומצחקק, ולאחר רגעים לא רבים,
בלי שאפילו כיבה את האור או טרח לכסות את גופו בשמיכה המחממת,
נרדם שוב ג'ו. אך לא הייתה זו שוב אותה שינה טובה ומיוחדת אשר
בה שהה בתחילתו של לילה זה. הייתה זו שינת תשישות, שינה של כעס
ומרירות, שינה אשר איש אינו רוצה לשקוע בה. לא, לא הייתה שינה
זו טובה ולא הייתה שינה זו מיוחדת כלל וכלל.


ואני יושב לי בפינה חשוכה מאחורי הארון, צופה בכל אשר המתרחש
באותו לילה ועם הירדמו של ג'ו פורש אני את כנפי, יורד אליו תוך
כדי זמזום מיזמורים שבן אנוש לעולם לא יבין, מתכונן לארוחתי
הלילית בחברתו של ג'ו אשר כבר פקח את עיניו האדומות מעייפות
וייאוש והדבר היחידי שפיו הצליח להוציא מתוך גרונו הכואב
והעייף של ג'ו היה צליל חלוש -
"לא שוב..."




סוף?