I

עליתי על קו 480.
עכשיו אני והרכבת עושים תחרות. בהתחלה אני והאוטובוס מובילים,
כי אנחנו יצאנו קודם, אבל הרכבת משיגה אותנו. היא מאיצה יותר
מהר. עכשיו אנחנו ממש אחת ליד השניה, והרכבת עוקפת. היא טסה,
עפה. כמו פילם של ראינוע. כמו מים בקשית.
דרכנו מתפצלות, האוטובוס שוב משיג, אבל הרכבת דוהרת. היא בשלה.
היא תגיע לאשדוד ולבאר שבע ולעוד מקומות אקזוטיים בדרום. אבל
אני לא עליה. לי מחכה משהו אחר.

II

אנחנו צורות חיים ביולוגיות, ולא משנה כמה היינו חכמים,
אוהבים, עצבנים, מוכשרים; כשאנחנו מתים, פשוט נגמר. בלי נפש,
בלי רוח. המחשבה דועכת בהדרגה, אולי כמו להירדם, ואז באופן לא
כל כך מוכר ולא כל כך טבעי, היא נפסקת. המוח יחדול מלשלוח
אותות חשמליים והגוף כבר לא יתחזק את עצמו. החי יהפוך לחלק
מהדומם, אדם לגוויה, אישיות לתחתית שרשרת המזון.
אין אהבה, אין כעס. כאב, דמעות, אינם.

גולגולת מבריקה שדרך חוריה השונים זוחלים יצורים ארורים שזוהי
משימתם עלי אדמות.

III

אני שוכבת פה בחוסר מעש, מרגישה נטולת תכלית בעולם.
כל כך הרבה אנשים אוהבים אותי, או לפחות ככה נראה לי (וזה בעצם
מה שמשנה, לא?). אבל איכשהו נתקעתי בלימבו כזה של כלום.

היתה לי טבעת על האצבע. מעניין. נעלמה במהלך הלילה.
פלאשבק. אתמול.

המניאק עשה את זה שוב. חזר אליה.
אותה רוטינה משעממת: הוא נפרד ממנה, בא צפונה, מזיין אותי,
חוזר לירושלים, מספר לי שהוא בלבטים קשים, ותוך יומיים כבר
חוזר אליה.
אני מופתעת? חלילה. רק כואבת.

זה חוסר ההחלטיות שלי, הוא אומר. בתחת שלי חוסר החלטיות. לך
ספר את זה לסבתא של טרוצקי. חמלה וסליחה הוא לא ימצא אצלי, לא
לא.

והכל נגמר מאוד מהר, ככה באמצע הרחוב באמצע הלילה. אני בטלפון
עם יובל, הוא מחכה לי מעבר לפינה. המניאק מנסה לשים עליי יד
ואני מרביצה לו. בטלפון, עם יובל, הקול שלי רגוע וחביב כתמיד.
ניתוק.
- "הוא מחכה לי מול הפיצה."
- "בואי, אני אסיע אותך."
- "לא, אפשר ברגל."
- "את בטוחה?"
אני מפנה את הגב והולכת.
- "אביה!"
סיבוב. - "מה?"
- "אני מצטער, טוב?"
אני שוב מסתובבת והולכת.
- "אביה!!"
סיבוב. שותקת.
- "אנחנו נדבר, טוב?"
מפנה את הגב. הולכת.

IV

יש אי-נוחות מסוימת כשאתה נמצא בבית שהוא לא באמת שלך. אני כבר
יומיים בבית הזה, שהוא כל כך מוכר לי, אבל הוא לא הבית שלי.
אני מחפשת לי את הפינה שלי, לא מוצאת. הולכת למדף, לוקחת ספר
עב-כרס ויוצאת למרפסת.

אני והחתול יושבים על כסאות נוח במרפסת. איזה יופי. אני מסתכלת
מבפנים על הרחוב ומבחוץ אל תוך הבית. מצאתי. החתול משיב לי מבט
עצלן, מאשר לי שלא מזיז לו שגם אני נדחפתי לפינה שלו. זה המקום
שלי באמת, הלימבו הזה שבין בחוץ לבפנים. אני לא שייכת לאנשים
שבבית, וגם לא לעולם החיצון. אני בין הסורגים.

הנוחות הזאת תימשך עוד דקות מספר, ואז תיקטע על-ידי שיחת
טלפון. מילא. דברים טובים באמת הרי לא נשארים לנצח.