אני לא הולך למסיבות יומולדת!
ריקודים כן, פאבים גם, אפילו חתונות ונשפים אבל ימי הולדת,
בחיים לא.
דווקא בתור ילד אהבתי ימי הולדת, אפילו הייתי הכי טוב בכיתה
במשחק שעוטפים מישהי בנייר טואלט, אהבתי ריקודים, וגם לי עשו
יומולדת בכיתה ב' (אמנם יחד עם אחי הגדול מטעמי חיסכון, אבל
יומולדת או לא יומולדת?).
הכל היה טוב ויפה עד שבכיתה ה' הגיעה לנו תלמידה חדשה מערד,
נויה לוי.
איך שנאתי את נויה לוי, כשהיה לה יומולדת, בכלל לא רציתי לבוא
ובטח שלא להביא מתנה אבל אמא שלי התחילה לנדנד לי שחייבים ואין
ברירה ואיך ילדים יכולים להיות אכזריים.
אז קניתי מתנה , קניתי לה חולצה עם הדפס של מודרן טוקינג, עם
כתובת "נויה הח(ב)רמנית" (זוכרים?), ובחרתי ת'צבע הכי מכוער
שיכולתי למצוא (צהוב זוהר).
המסיבה התחילה בסדר, שיחקנו קצת (כרגיל זכיתי במקום ראשון
בנירות טואלט).
רקדנו קצת סלואו צמוד ( עם ידיים ישרות כמובן ) וגם שיחקנו את
שבע בום האגדי.
ואז נתנו אוכל....
לרוב בימי הולדת היו נותנים צלחת עם ממתקים טיפשיים כאלה,
ואיזה חציפיתה (ואני בכוונה אומר את זה במילה אחת) עם חומוס
ומלפפון חמוץ ורזה.
פיתה היה, חומוס היה,אפילו מלפפון חמוץ היה.
היה טעים. כשחילקו את הצלחות, היה בפנים כל הממתקים הטיפשיים
האלה וכולם אכלו וסבלו, אכלו וסבלו.
ראיתי, ראיתי ולא האמנתי, הנויה הבהמה הזאת הלכה ללירון
ליישברג, (האויב שלי בכיתה, הילד שאני הכי שונא, מנהיג הכנופיה
היריבה "הנשר השחור") ושמה לו טוויסט בצלחת.
לכולם צלחת עם השטויות והגועל, וללירון היא שמה טוויסט בלי
בושה.
קמתי והלכתי, כולם ישבו והמשיכו לסבול ורק אני שחררתי את עצמי
מהמסיבה המגעילה.
מאז, מאז אני פשוט שונא ימי הולדת, והאמת שגם קצת סיפורים בלי
פואנטה.
אין לי מוסר השכל לסיפור אבל בטח תשמחו לדעת שאחרי שנתיים,
אחרי שנויה חזרה לגור בערד, ראיתי את מנשה הפוזל, השרת של הבית
ספר הולך עם החולצה הזאת בצהוב זוהר.
ולירון ליישברג, שמעתי שהוא מת מאיידס בשבוע של הפיגוע.-
מגיע לו, טפו מנייאק.