מישהו צעק בתוך ניידת, שוטר סמוי כנראה, "ארוע ירי המוני
במסריק". הלכתי עם חברה שלי, אנחנו אוהבים אקשן. באמצע הכיכר
עומד בחור עם תת-מקלע ויורה לכל הכיוונים. חברה שלי זרקה לו
כסף. זה לא הומלס, אמרתי לה. חשבתי שזה הקטע שלו, היא אמרה לי.
על מרפסת קטנה אחת, עמדה זקנה קטנה אחת, ואפשר היה לשמוע את
הצרחות שלה בבירור למרות גשם הכדורים. "דודו, תרגע! דודו בוא
הביתה, תפסיק עם השטויות. בשביל מה? תעלה כבר דודו! הנה, יש לך
טלפון בפלאפון. תסתכל!" היא הציגה לראווה את הפלאפון המצפצף.
כמו רמבו, עם חגורת הכדורים המבריקה שלו, הוא ירה לכל כיוון
ובאמת לא פגע. לא פגע בכלל. דודו, קראתי לו. דודו?

הוא הסתובב לכיוון שלי ונראה יותר מפחיד אפילו מעצמו. דודו,
תעשה את עצמך שימושי דקה ותגיד לי מה השעה? דודו הסתכל בשעון
וענה. צהריים, הוא אמר לי, משהו בסביבות הצהריים. מועד מדויק -
בהמשך. הרים את עצמו מהשעון והסתכל לי בעיניים, בחיי שהוא נראה
מרשים, ושאל בקול צרוד, למה, אתה ממהר? לא ממהר בכלל. דוקא אתה
נראה סבבה. תכיר, זאת יעל. אהלן יעל, אמר דודו בקול צרוד,
מכירה טוקינג הדס? מכירה? ליעל יש את הדאבל קולקשן. אבל מרוב
התרגשות היא אפילו לא הצליחה לענות. בטח שהיא מכירה, אמרתי לו.
יש לה את הדאבל קולשן. שמע דאבל קולקשן, התלהב. וככל שהתלהב
הלך והחמיץ, הלך והחטיא. המקבצים המהממים לא הותירו ספק - יעל,
אני, דודו והזקנה חייכנו זה לזה בנימוס והנהנו בחמלה. זה לא
שהוא לא מצליח לפגוע. הוא פשוט לא יכול. לא במנגנון שלו,
הפגיעה. לא מסוגל, ממטר. בגלל זה לא גייסו אותו. בגלל זה הוא
איש נחמד. אולי הכל מתסכול מיני, שאלה יעל. הוא באמת לא פוגע.
יכול לכוון שעות ולהחטיא. תמיד זז בשבריר השניה הגורלי, ואף
פעם לא לאותו כיוון.
הרמתי טלפון לאשתו של ראש המוסד, היתה גננת שלי פעם. שאלתי
אותה מה עוד ידוע. היא לא הגיבה בהתחלה, אבל אחר כך התרככה.
דודו היה אחד מהסוכנים הכפולים ביותר שידעה המדינה. לא סתם יש
לו קול סדוק.

קראתי ליעל להתייעצות. עלינו למרפסת של הזקנה והתחלנו לשאול
שאלות. יש לך תה, למשל, עוגיות. עוגיות סומסום, תה ויסוצקי -
פגשנו כבר זקנות עם יותר קלאסה. דודו ירה בינתיים על פקחים
והחטיא את כולם. חלק ממש בסנטימטרים. הזקנה התחילה להוציא
תמונות של הנכדים. יוסי, גדי, דני - זיהיתי את כולם. יוסי היה
איתי בסיירת, גדי היה עם יעל בצופים ודני גזבר הסוכנות. יופי
של נכדים, החמאנו. היא שמחה מאוד והמשיכה לצרוח על דודו. לא
הגבתי, יעל מעריכה אותי מאוד על קור הרוח שלי. מוזר שמשאירים
ככה סוכנים בשטח, היא אמרה לי. נפרדנו מהזקנה בחיוך. ירדתי לה
בחדר מדרגות פעמיים, היא מתה על זה, והזמנתי אותה לצ'ילי. כמה
זמן לא אכלנו צ'ילי.