"לא! זה לא ייתכן! לא ייתכן!", צעק האיש בחריפות מעברו השני של
השולחן הרחב. הוא עמד שם עם אגרופיו זקורים מעלה, אך לאט לאט
הורידם. האישה הגבוהה שעמדה מולו, פצתה את פיה כדי לצעוק לו
בחזרה, כמובן, אך לבסוף התחרטה, הסתובבה ויצאה מהחדר בשקט, רק
כשעקביה משמיעים צליל מתכתי על גבי הרצפה המחוספסת והקרה.
הוא נרגע, הוא ידע שהוא חייב להירגע - הרי זאת הייתה אחותו.
טוב אולי לא ממש, אבל לפחות אביהם משותף. הם שנאו אותו, הם
שנאו אותו גם כי בגד באימם וגם כי... הוא לא אהב אותם. הוא
תמיד הצליף בהם את המשפטים שתמיד עיצבנו אותם, כמו: "אף פעם לא
תשיגו את מה שאני השגתי!" או, למשל: "אתם חסרי תועלת בעולם
הזה! התורשה השתגעה - דווקא אצלי!".
כן, הם נעלבו תמיד כשהוא דיבר איתם בטון כזה, אבל הם לא בחרו
להם אבא.
הוא תמיד רצה לפצותו עם כל ההישגים שלו בחייו, אבל אף פעם הם
לא הספיקו לאביו.
מחשבותיו נקטעו בבהלה, כשאחותו, שחורת השיער המתולתל, נכנסה אל
החדר הכהה עם חבילת ניירות. היא נעצרה ליד השולחן, מולו, ועזבה
את החבילה הכבדה בדיוק מעל השולחן, כשנפילתה השמיעה קול חזק
שהתעמעם לאט לאט אחרי שהוא עבר את החדר בסקירה.
היא דיברה בקול שקט ומתוק, "הנה ההוכחה".
"מה זה?", הוא שאל בתקיפות כשהוא מעלה את משקפיו אל עיניו אחרי
שירדו עד קצה האף ואיימו ליפול.
"אל תנסה להיות תמים, אחי", היא התריסה זאת ישר לפניו הזועף,
"ושלו תעיז לצעוק עליי שוב", היא שוב דיברה בקול המתוק והשקט
שלה כשהיא לא מגלה אפילו ציפורן של אימה.
היא הייתה, בניגוד לאחיה, אישה נחושה, קשוחה, אך מהצד האחר
רגישה, עדינה, עומדת על שלה ו- יפה עד כדי טירוף.
ג'ון, העומד כעת מלפניה, שוב טבע בעיניה, שכח מכעסו וחייך. הוא
אהב להביט בה ולחייך. עוד מגיל צעיר הוא עשה זאת, למרות שהיה
מבוגר ממנה בתריסר שנים, הוא אהב אותה, הוא אהב את מראה הצעיר
והרענן.
היא הרימה את ידה, זקפה את אצבעה, לעבר חבילת הניירות שכבר
התפזרה על השולחן החום מבלי לשנות את מבטה ממנו, "אז מה תעשה
עם זה?".
הוא כאילו ישן, כאילו לא שמע אותה, ממשיך לחייך, להביט דרך
משקפיו הישנים שירדו שוב עד סף האף, אך לא רצו ליפול.
היא עקפה את השולחן במהירות, אך הוא עדיין הביט לעבר אותו מקום
שבו היא עמדה, עם אותו החיוך, שנראה לקורטין מטופש עד חולני.
היא קירבה את פיה אל אוזנו "לא כדאי שאבא ידע על זה, נכון?".
"למה ישר אבא?", הוא כאילו התעורר מסיוט של לילה הכי ארוך
בחייו, "אני אטפל בזה בעצמי. ואת - אל תכניסי את האף העדין שלך
למקומות... למקומות...", הוא גימגם, שוב נלכד בעיניה הכחולות
כים, "כאלה!" - כשהוא מצביע אל הניירות הפזורים על השולחן.
"לדעתי, לא טופלת בגשש פסיכוטי בחייך, או שאני טועה?", הוא
סובב את ראשו ממנה באיטיות כשהוא כבר יודע מה היא הולכת להגיד,
"37% מהמניות של החברה - הם שלי! לא שלך, לא של אימא, ובטוח לא
של אבא! הם שלי ורק שלי!", היא צעקה את המילים האחרונות לתוך
אוזנו שכעת הוא נראה לה מלוכלך ודוחה, כך שהיא מייד ריחקה את
פיה מאוזנו תוך כדי שהיא מנקה את שפתיה המלאות והאדמדמות.
הוא ניער עם אצבעו האמצעי בתוך שבלול אוזנו כשהוא מנסה לאגור
כוחות למשפט הסופי.
"די! נמאס לי! נמאס לי מכל המשפחה המטורפת הזאת ביחד עם החברה
הענקית, חסרת התועלת הזאת!", הוא דיבר בהתלהבות ואפילו לא שם
לב שידיו רועדות.
ג'ון מילא את ראותיו אוויר, "אני מתפטר", הוא הוציא את זה כמו
פושע שמודה על חטאיו. עכשיו הוא הרגיש איזו הקלה בנפשו. זהו,
הוא נפטר מזה - הוא נפטר מכל חייו.
הם מצאו אותו על המדרכה שליד בניין המשרדים. הוא השליך את עצמו
מהחלון, אחרי שקורטין עזבה את חדר הדיונים - קומה 73. חיוכו
הטיפשי של ג'ון, כדברי אחותו, היה עדיין מונצח על פניו הלא
מגולחים.
הוא לא היה מסוגל לעמוד יותר מול  הצרות האינסופיות שנפלו עליו
בתקופה כה קצרה, כה גורלית כמו זאת: שנת נישואיו הראשונה.
קודם הודיעו להם שלא יוכלו לגדל ילדים, אחר-כך אישתו עזבה אותו
בלי שום הודעה מוקדמת, ולבסוף התמוטטות כלכלית רועשת שהדהדה עד
קצוות תבל ובישרה את סוף עבודתו כמהנדס מחשבים/רובוטים המפורסם
ביותר בעולם.
החיבה שהיה זקוק לה כל הזמן, פשוט לא הגיעה - אפילו לא מחבריו
הטובים ביותר - אפילו מאביו או אחותו, על אמא אין מה לדבר -
היא בכלל ניסתה להתנקש בחייו אחרי שהתעשר במהירות ולא חילק את
עושרו עם אימו הנרקומנית שהתאבדה בתאה מספר דקות אחרי ששמעה על
התאבדות בנה.

ג'ון היה מוכשר עד כדי האיש הפיקח ביותר בהיסטוריה. אך כעת זה
לא חשוב כבר - לאף אחד. הרי הוא מת - סוף סוף הוא נפטר מחייו.