הם אמרו לי שכשאני אני אחליט להצטרף, עולם חדש ייפתח בפניי.
"יפתח בפנייך עולם מדהים, עולם של צבעים, של אהבה ושל שכרון
חושים", כך תמיד הם נהגו לומר... כשהיינו יושבים על שאכטה אצל
מיכל בבית...
כל פעם שהגעתי לשם, שמעתי נפלאות על אותו עולם.

ביומהולדת שלי...

הסכמתי.

החלטתי.

הצטרפתי.

הם אמרו שזה בסך הכל חתיכת נייר קטנה. חתיכת נייר קטנה שמספקת
אושר עילאי. חתיכת נייר!

הוא העביר לי את הקרטון, את הנייר הקטן הזה...! בנשיקה...
והראה לי איך לנשוך אותו כדיי שייצא ממנו כל "המיץ"...
נגמר המיץ. מה עכשיו? בולעים את הקרטון... ומחכים.

ומחכים.

ומחכים.

ומחכים....

ופתאום זה מגיע. אתה מרגיש חשמל זורם מכפות רגלייך ועד הקופסא
שנמצאת מעל הצוואר שלך.

חשמל.
בכפות הידיים.

חשמל.
לאורך הצוואר.

חשמל.
בכל הגוף.

חיכיתי שהעולם המיוחד הזה ייפתח בפני... הרגשתי בכל גופי איך

לאט

לאט

אני נכנסת אל אותו העולם. הרגשתי איך

לאט

לאט

העולם הזה סוחף אותי...
הם הבטיחו לי עולם של צבעים ושל יופי... עולם זוהר ומלא
אהבה...
ואני, תמימה.

האמנתי.

לשקר.

העולם היפה שדיברו עליו כה הרבה, לא הגיע באותו היום.
באותו היום, במקום להיחשף ולהיסחף בעולם יפה...
נחשפתי ונסחפתי בעולם קשה...

מצאתי את עצמי זורמת בנהר.
מצאתי את עצמי נסחפת באותו נהר

קשה

רע

אכזר.

נהר שלא משאיר אותך
שלם ובריא.

נהר שלא תמיד משאיר אותך
בחיים.

באותו היום, שקעתי בעולם של
אשליה.
שקעתי בעולם של
תועבה.

מצאתי את עצמי
זורמת
בנהר
ללא סכר,
ללא תנאי.

בלי שיהיה לי אכפת מי שוכב מעליי.


הם הבטיחו שזה עולם יפה. הם אמרו שזה עולם של אהבה.

אהבה? יופי?




תועבה.