ראי, עדיין מחפש אותה, עיניים כחולות, שער פחם, חיוורת
ברחובות תל אביב, שדרות בן גוריון, בדרכי,
ראי, ההלך המביט שקיעה, שכח
האם אנחנו מזהים אותי?
האם את?
ראי

הקשיבי,
הן על זה רציתי לכתוב,
על התרגשות נעורים, על ציפיית מפגש,
על יופייך הגיע משומקום,
לשומקום שלי,
לכתוב לך,
עלייך.
הקשיבי אלי
ממרחק הזמן,
האם את זוכרת
שתיקתי

דעי,
נוכחותך
לימדה אותי
יכולת ציפיה, התרגשות,
בעצבות מצאתי יופי, דמות.
דעי, הייתי יכול היות שלך,
אם לשון הנער לא אלמת
וזרועותיך פתוחות,
רגע לפני,
קריסתך.

על עצמי למדתי, ממך,
אך לא ידעתי,
לא.

סלחי,
על קנאת נערות
ואת לבדך,
שמרי נפשך
בורחת מעיני נערים,
אל מצודה פנימית,
שמרי גופך
התופח בדידות,
קרחת צבעה ראשך,
עיטור בושה ללחיים מתמלאות,
שמרי יופייך
האוזל, הנדיר.
הנער שכח יופי,
סלחי

צעקי!
כי עת חצבים נתנו תקוות גשם
יצרת תשתית שתיקתך
בין נערים אחרים,
בקריסה מחודשת
למחוזות
בדידותך

ואני רציתי לכתוב שיר אהבה,
להקדישו לשמך שכבר מזמן נשכח,
עת נזכר בך, באבדי דרך
רחובות תל אביב.
רק בגיל שלושים,  
אוסף סימני דרך,
על אובדן התרגשות נעורים,
לכתוב, לי,
עלי,
מן המרחק,
הזמן
לעצור את שתיקתי
כי מילים לא נאמרו,
שתיקתי.

ראי,
הקשיבי,
דעי,
אל תסלחי,
צעקי!
אני מקשיב,
בוחן עצמי לצל דמויות עבר,
האם אנחנו מזהים אותי?

האם את יודעת