כל פעם שאנחנו מנתקים את הטלפון אני משחררת צווחה מאושרת לחלל
החדר. משולחת רסן, בגופי עובר רטט, החדר נהיה חם, לחיי
מסמיקות, עיניי בורקות.
רק בשביל עוד שניה לראות את השם שלך אני לא מתאפקת ושולחת לך
הודעת טקסט.


"שתי נפשות עליונות שמתחברות ויוצרות יצירה אלוהית"


אם רק היית מבין כמה אתה חשוב לי.
כמה אני רוצה אותך לידי דקה אחרי שאתה נעלם.
אני שמחה שהחיוך שלי עוזר לך אפילו קצת.
אני שמחה שאתה ואני מצאנו אחד את השני.
אני שמחה שיש לנו את החיבור הזה שלנו.
אני שמחה שאני שומעת את קולך שבוקע כמו צלילים רכים שחודרים
בקו יש לתוך הוויתי.
אני שמחה שאני מסתכלת על ההודעות שאתה שולח לי
אני שמחה שאתה קורא לי "נבלה".

זהו מונולוג בשבילך.

בשביל להיות איתך כל מה שאני צריכה זה לעצום את העיניים ולחשוב
על פניך הרכים, חיוכך המתוק ואני איתך.
החיבור הזה ישאר עוד הרבה זמן.
ועכשיו אני גם מבינה למה. ה"למה" הזה שאנחנו שואלים אחד את
השני.
עכשיו אני יודעת
It Was Meant To Be.

אתה הקוסם שלי.