על קרקע טרשית,
גלוי אך לעיניי
ולעיני העורב והנשר,
שם אבנה מקדשך.

את קירות מקדשך האדיר
אארוג משיערן של בתולות אמת
ודם אובדן תומתן יהא הדבק.
חלונות מקדשך השמימי,
אקסום מדמעות הכאב
של גברים נבגדים.
דמעות כה כואבות
עד כי צילן אדמדם הוא,
ומסגרותיהם
יוכנו מהקרניים שצימחו
באין יודעין.

את רצפת המקדש,
ארצף מגולגלות אלה
אשר בגדו בתאומת נשמתם,
מקוללים הם לנצח
בוכים ומתייסרים
עת אפסע עליהם,
רגלי דורכות בצעד החלטי וחזק.

שער אין למקדשך,
שכן איני הולך לעזבו,
בניתיהו סביבי.
גג אין למקדשך,
כדי שאוכל להסתכל השמימה
גבוה מכנפי עורב ונשר,
להביט בעיני הכוכבים
ולשאת אל האלים
את קללתי.